בקשת הסליחה העיקרית שלי היא מאריקון, שאהבתי את הסיפור שלו כל כך שחשתי צורך להשתמש במוטיבים המרכזיים מתוכו כדי לבנות אלטרנטיבה אליו. אז אני ממליץ לקרוא את המקור (המוצלח יותר) ואחר כך את החיקוי.
חוץ מזה, שתהיה גמר חתימה טובה וכו' לכ-ו-ל-ם. אפילו ליודה סעדו.

הסולם 2
כן, אני יודע שהסיפור שלי לא ממש מעניין אתכם, אבל כזה אני - אני מתעקש. חוץ מזה, זה הסיפור היחיד שאני יודע לספר, אז תנו לי את הכבוד המינימלי ושבו פה רגע עד שאני מסיים. זה לא יהיה ארוך, אני מבטיח.
הכל התחיל בהודו. הייתי שם בדיוק כדי לסגור עיסקה להקמת חברת היי-טק שתעסיק מקומיים (זולים יותר ממנת שווארמה, נשבע לכם!), הייתי כבר עם העט ביד ואז הרגשתי רעידה, ועוד אחת ואז התקרה פגשה את הראש שלי. דבר הבא שאני רואה זה הסולם הזה. לבן, אדיר, קצה אחד שלו בשמים אי שם והשני נמצא קילומטרים רבים מתחתיי. עברו כמה דקות של תדהמה, אבל מהר מאד פסלתי את האפשרויות הלא סבירות, כמו חלום או הזייה או סתם צילומים של פרסומת לטלוויזיה והבנתי בדיוק מה קרה. רעידת אדמה מוטטה עלי את הבית ועכשיו אני מת. כל מה שנשאר לי לעשות הוא לוודא שאני מגיע למקום הנכון - למעלה, לא למטה.
התחלתי לטפס. אחרי שעה, שעתיים של טיפוס התעייפתי מאד וגם לא חשתי שאני מתקדם לאנשהוא. הסתכלתי טוב על שלבי הסולם ואכן, ראיתי על השלב מספר -

10,195,194

על השלב שמעליו ראיתי את המספר -

10,195,193

ככה שהיה ברור לי שיש לי סך הכל עשרה מליון שלבים לטפס לפני שאני מגיע לגן עדן. עשיתי כמה חישובים מהירים והגעתי למסקנה שאם אני עולה נניח חמשת אלפים שלבים ביום, אני סוגר הכל במשהו כמו 10 שנים, אפילו פחות. זה נשמע הרבה ואנשים פחות טובים ממני היו מתייאשים מזמן, אבל אני עקשן ולא מוכן לוותר. על כך גאוותי וידעתי שבוחנים אותי, לראות אם אני טוב גם במעשים, לא רק בדיבורים. אז התחלתי לטפס, בקצב אחיד, לא מהר מדי - צריך לשמור כוחות.
קצת אחר כך הופיע פתאום עורב לבן, התיישב כמה שלבים מעלי ואמר -
"אני לא חושב שאתה עושה את הדבר הנכון."
המשכתי לטפס ועברתי אותו. הוא קפץ כמה שלבים מעליי -
"ייקח לך שנים להגיע למעלה. ייקח לך עשר דקות להגיע למטה. איפה ההגיון שלך, בנאדם?"
עברתי אותו שוב, מתעלם ממנו בהפגנתיות. כמו הנחש בגן עדן, ככה העורב הזה בא להסית אותי ממטרתי ולמנוע ממני את המנוחה השמימית. עלי זה לא יעבוד. אולי על אנשים קטנים ממני, כבר אמרתי?
העורב קיפץ שוב -
"זו לא חתונה קתולית, אתה יודע. אתה יכול להגיע למטה, להעיף מבט. לא ימצא חן, תטפס. תפסיד שנה, מקסימום שנתיים"
זה כבר נשמע יותר מעניין, העורב נשמע יותר הגיוני עכשיו. הפסקתי לרגע ופניתי אליו -
"כמה שלבים יש לי עד למטה? איך אני יודע שמדובר על שנה שנתיים?"
"לא יודע כמה שלבים בדיוק, אבל לא יותר ממיליון לדעתי. אני סך הכל עורב, המוח שלי לא בנוי למספרים גדולים"
"למה זה נשמע לי שאתה מתחמק מתשובה? למה אני חושב שאתה באת לכאן כדי להכשיל אותי? למה לי להקשיב לך?"
חזרתי לטפס, עוקף את התוכי בהפגנתיות ומאיץ בטיפוס כלפי מעלה.
"למה להתעקש? אתה חושב שזו תכונה טובה שאתה מפגין כאן?"
העורב הזה בוודאי לא מכיר אותי אם הוא שואל את השאלה הזו. הוא לא היה שם כשהתעקשתי לקחת את הילד אחרי הגירושין למרות שהשופט פסק אחרת. הוא לא היה שם כשלקחתי אותו וירדתי מהארץ (מה שממילא רציתי לעשות), מספר לו שאמא חלתה בסארס ונפטרה. הוא לא היה שם כשגידלתי את הילד שלי לתפארת, מתעקש על כל צעד ושעל שהוא יגדל עם חינוך טוב ועם כל הדברים שאמא היתה יכולה לתת לו.
"בוודאי שזו תכונה טובה. תראה איך היא עוזרת לי להתעלם ממך, יא רבע עוף"
ובזה סיימתי את הדיאלוג. העורב המשיך להקניט ולהציק, אבל אני התעלמתי והמשכתי לטפס.

מערכת היחסים בינינו לא התפתחה הרבה. העורב המשיך ללוות אותי בדרכי והציק לי על כל שלב שהתקדמתי. אני מצידי השתדלתי להתעלם ממנו, אבל היו רגעים שחשתי צורך לדבר עם מישהו אחרי שבועות של שתיקה, אז עניתי לו. במקרים האלה ניהלנו בעיקר קרבות מילוליים עיקשים, שהסתיימו (כמובן) בנצחוני המוחץ. תמיד.
היו לי נקודות שבירה. לא ארמוז שלא. אדם חזק באמת הוא לא זה שמשייט לו על מי מנוחות ומצליח בכל מעשיו, אלא זה שמצליח למרות המכשולים ובעיקר למרות עצמו. הקשה ביותר היתה משהו כמו 5 שנים אחרי תחילת הטיפוס. הבטתי בשלב שלפניי וראיתי את המספר -

6,304,101

לפתע המספר הזה נראה לי כל כך גדול ועצום. פקפקתי ביכולתי להמשיך והצעתו המקורית של העורב, לרדת לרגע למטה, נשמעה לי טובה מאד באותו רגע. העורב בוודאי חש בפקפוקי מכיוון שבאותו רגע הוא נחת על כתפי וממש לחש באוזני -
"קל מאד לרדת. קשה מאד לעלות. העיקשות שלך לא מובילה אותך לשום מקום. תאמין לי, אתה לא הראשון שניסה - כולם התייאשו. חבל על הזמן שאנחנו מבזבזים פה"
זו היתה טעות מצידו. הוא העז להשוות אותי לאנשים האחרים, לבריות הפאתטיות שמאכלסות את העולם, אלה שאין להם שבריר מכח הרצון שאני בורכתי בו. נפנפתי אותו מכתפי באגרוף מכוון היטב והוא התעופף בתוך ענן נוצות.
"חבוב, אתה מעליב אותי. אני הידיד היחיד שתמצא כאן וככה אתה מתנהג?"
מאז לא דיברתי איתו יותר עד למעלה.

ואכן הגעתי למעלה. איבדתי את מניין הימים והשנים, אבל בסופו של דבר הגעתי לשלב מספר 1 ואז הגעתי למשטח עשוי מעננים שעליו ניצב שער זורח באור לבן. בכניסה לשער עמד איש קשיש ומזוקן, אוחז מגילת קלף בידו. העורב גם כן היה שם.
"נו, עורב, מה תגיד? מי ניצח במבחן הזה?"
העורב נראה שפוף משהו ולא ענה.
פסעתי לעבר האיש הקשיש שאמר -
"ברוך הבא. דרך ארוכה עברת כדי להגיע לכאן, כעת כל מה שנותר הוא שתענה לי על שתי שאלות ותוכל לעבור"
"בבקשה, שאל מה שתרצה"
הוא הביט בי, צמצם את עיניו ושאל -
"אויר חם, עולה למעלה או יורד למטה?"
מה זה, מקבילית המוחות? הוא עושה צחוק, הזקן הזה? עניתי לו בזלזול -
"עולה למעלה כמובן. לא ידעתי שנדרש ידע בפיזיקה כדי להגיע לגן עדן"
הוא חייך קלות ושאל -
"אם ככה, למה אתה חושב שגן עדן דווקא נמצא למעלה, איפה שחם?"
חיוכו התרחב לצחוק גדול ושטני, חושף שיניים חדות וארוכות. ידיים בעלות ציפורני נחושת אחזו בי בחוזקה ומשכו אותי אל תוך השער. הדבר האחרון שראיתי לפני שמסך הלהבות נסגר מול עיניי היה העורב.

אני יכול להישבע, למרות שאני בטוח שציפורים לא יכולות, שהוא חייך.