יום שבת בערב. קצת אחרי שהילד הקיא את נשמתו עלי (טוב, לא כל כך קצת אחרי. קודם ניקינו את הרצפה שלו כי קיא לא עושה טוב לפרקט למינציה, ניקינו את הילד, ניקינו את הכורסא שמסריחה עכשיו קצת יותר מהרגיל, התקלחתי ובסוף גם היה צריך כמובן להרדים אותו שוב אחרי שמשום מה ההקאה העירה אותו) ישבנו בסלון, מותשים אך חלושים וראינו חדשות.

הפתיחה הצמידה אותנו לכסאות מלאי בהלה:

3000 הרוגים צפויים בישראל בלבד!!!

זן אלים במיוחד!!!

מוטציות של חיידקים קטלניים!!!

רופאים יחזקו את בתי החולים!!!

ג'יימס בונד הבא הוא איזה בלונדיני חיוור!!!

בקיצור, שפעת עופות מתרגשת עלינו ואנחנו כבר איפסנו את מסיכות האב"כ שלנו. אבוי.

בכל זאת החלטנו להמשיך ולשמוע. אחזנו חזק זה בזו לנחמה, קירבנו אלינו כמה כלי נשק מאולתרים (עט עיפרון - כל אויב ימות מהרעלת עופרת!) והמשכנו לצפות. לאט לאט התחוור לנו על מה בדיוק מדובר:

מדובר אמנם במחלה קטלנית למדי.

לעופות.

כדי שאנשים יידבקו צריך שהחיידק יעבור מוטציה.

ועוד אחת.

ועוד אחת קטנה, שבסופה יש סיכוי מסויים שהוא יהיה מאד קטלני.

אז, אם לא ניזהר, ימותו מלא אנשים.

כרגע ניתן להידבק במחלה.

אולי.

אם אתה מקיים יחסי מין עם תרנגולות.

כמו הבלונדיני שישחק את ג'יימס בונד.

ויודה סעדו.

בנחת ניגשנו למטבח להכין לנו כוס קפה, רגועים שגם הפעם מדובר על היסטריה תקשורתית מהזן הנחות. היסטריית הסארס מכה שנית? לא נכחיש זאת.

* אם בסוף אני אמות משפעת עופות אני ארגיש ממש מפגר אחרי הפוסט הזה, נו שוין.

שורש

מוקדם יותר באותו יום שבת עסקתי בעניניי בחצר ביתי. בהנחה כמובן שעניניי כוללים תלישת עשבים שוטים וכיסוח הדשא. יש לציין כי עניניי מעולם לא היו עלובים כל כך (עד אותו ערב, שאז עניניי כללו התפלשות בקיא בריח של סימילאק, שמסריח למדיי אין דה פירסט פלייס). תלשתי פה, תלשתי שם, מנסה ככל יכולתי להוציא את העשבים ביחד עם השורש - אחרת הם יכו שנית. איך אומר זאת, לא אתפלא כלל אם לסיזיפוס היתה גינה של חמישים דונם שאותה היה צריך לעשב פעם בשבוע.

בעודי שקוע בשרעפים תפסתי את הצמח הבא שנח תחת ידי. עשב ירוק ופשוט שבלט כעשרה סנטימטר מהרצפה. משכתי. משכתי שוב. ושוב. כעת העשב היה בידי, משהו כמו חצי מטר מהרצפה, אבל השורש שלו עדיין היה נטוע ברצפה ולא נראה היה שאני קרב לקצהו. משכתי שוב ושוב, תולש מהאדמה משהו כמו שלושה מטרים של שורש דק אך איתן. ככל שמשכתי יותר, המשימה הפכה לקשה יותר ויותר, אך השורש המשיך לצאת מהאדמה כאילו אין לו סוף כלל.

אחזתי באת החפירה שהיתה מונחת לידי (למקרה של עשבים שנתלשים בלי השורש שלהם, אין ברירה אלא לחפור את השורש החוצה) וניסיתי לבתק את השורש במכה מכוונת היטב. האת פגעה בשורש בעוצמה והתעקמה. השורש נותר במקומו, חוט עבה שכמותו, אפילו ללא שריטה מהמכה שניתכה עליו.

נכנסתי הביתה, יצאתי עם מזמרה וניגשתי לתקוף את השורש. חמש דקות אחר כך הבטתי ביאוש בחלקי המזמרה השבורים, מונחים על הרצפה משני צידיו של השורש. התיישבתי לי על הרצפה, שותה קצת מים (היה חם והמאבק בשורש עייף אותי). מיד עלה רעיון בראשי - לחתוך אני לא מצליח, אבל למשוך את השורש דווקא הצלחתי יפה עד כה.

חיברתי את השורש לשרשרת ברזל, אותה קשרתי לוו גרירה של טרקטור של השכן שלנו. השכן (שהתפעל עד מאד מהשורש) הניע את הטרקטור והתחיל לנסוע. התקדם עשרה, עשרים מטרים, המנוע נאנק והחל להעלות עשן. אחרי פחות משלושים מטרים נשמע בום גדול והטרקטור שבק חיים. השורש עדיין היה נטוע באדמה בלי שום סימן לעייפות מצדו.

התקשרתי למשרד החקלאות. הם יעצו לי להשתמש בחומרי ריסוס מיוחדים שפותחו במכון הביולוגי ואף ציידו אותי באישור בטחוני מיוחד כדי שאוכל לקנות אותם. ניגשתי לחנות, הצגתי את האישור וקיבלתי מיכלים אטומים שעליהם הסימן של סכנה ביולוגית. לקחתי את המיכל ושפכתי אותו על בסיס השורש. האדמה מסביבו תססה ונמסה, אדים ירוקים עלו מהבור שנוצר (השתדלתי לא לנשום אבל אני לא מבטיח שהצלחתי. מאז כל האוכל מריח לי כמו חירייה) אך השורש עמד בשלו, איתן וסרבן.

התקשרתי לרשות החלל הלאומית. הם הסכימו לחבר את השורש לטיל השביט הבא שישוגר לחלל. לשם כך היה צריך לפנות מחצית מבתי ההרחבה אצלנו כדי לפנות מקום לכן השיגור, אבל זה היה מחיר קטן לשלם כדי להשמיד את האויב האכזר. לאחר חודשיים של הכנות הטיל היה מוכן לשיגור. הכרוז הקריא בקול - עשר...תשע...שמונה...

הבטתי בשורש המחובר בשרשראות מיוחדות לטיל. אין שום סיכוי שהוא שורד את השיגור הזה... שלוש...שתיים...אחת...שיגור!

הטיל המריא מהקרקע, מושך אחריו את השורש. הוא התרומם עוד ועוד, מותיר ענני אש ועשן אדירים מאחוריו. כשהגיע לגובה קילומטר בערך הוא התחיל להאט. ניכר היה שהוא מאבד מתאוצתו ואז, בגובה של כשני קילומטר הוא עצר לרגע באויר ואז התחיל ליפול ארצה.

יומיים אחר כך, כשפינו מספיק מההריסות של הבית שלי והבתים השכנים, חיפשנו את השורש. הוא היה שם, שני קילומטרים של שורש לבן ומבריק, רובץ בשמש ונעוץ באדמה כאילו כלום לא קרה.

לא היתה בררה. עמימות גרעינית או לא, לא היה מוצא אלא להשתמש בנשק יום הדין. הפצצה (כמה מגאטונים, פצצה מוגדלת מתנה לחג) הובאה למקום מלווה בגדודים של חיילים שהפכו את האזור כולו לשטח צבאי סגור ופינו אלפי תושבים מבתיהם. לי הרשו לעמוד בצריף הביקורת של הפיצוץ, עשרה קילומטרים מהמקום. אפילו נתנו לי את הכבוד ללחוץ על הכפתור האדום. היה דיסקו. הפטריה היתה מרשימה מאד כשהתרוממה מעל הנוף של מישור החוף.

צוות הבדיקה שנשלח למקום הפיצוץ, לבוש בחליפות קרינה ומצויד במצלמה, העביר תמונות מהשטח. בתמונה הקופצנית ראינו את הצוות מתקדם אל שולי המכתש שיצרה הפצצה ואז יורד לתוכו. האדמה נראתה כאילו היא עשויה מזכוכית (מסתבר שהיא אכן היתה זכוכית, החול הותך ויצר את התופעה המעניינת). במרכז המכתש, בעומק של כמה מאות מטרים היה השורש.

חתוך, כעשרה סנטימטרים ממנו בולטים מהקרקע.

החבר'ה מהצבא לקחו את שני הקילומטרים של השורש שנחתכו לבדיקה מדעית. הם קיפלו את כל הציוד שלהם, פירקו את הצריף ולקחו את המשקפות. ביטלו את השטח הצבאי הסגור והודיעו שאפשר לחזור. עוד אלפיים שנה, כשהקרינה תתפוגג.

מגניב, אלפיים שנה בלי לעקור עשבים.

היה שווה.

הנספח היהודי

חג סוכות שמח! שתהיו לאושפיזין ולא למאושפזין!