מערכה ראשונה

השנה שנת 1995. אי שם בהרי ירושלים המושלגים (תאורטית) יושבים להם צוערים בקורס יוקרתי של צבא ההגנה לישראל ותוהים מה לעזאזל עושים עכשיו. המקום - אוניברסיטת ירושלים אשר בגבעה של רם. הזמן - תקופת בחינות. מהזמנים האלה שבהם אין לך ברירה אלא ללמוד - ולכן לא לומדים. במקום ללמוד מתכוננים. למה מתכוננים? האם למבחן הבא באינפי תחת עינו הבוחנת של פרופ' אומן (דאז עוד לא חתן פרס נובל)? האם למבחן במכניקה אנליטית? חס וחלילה. מתכוננים להופעה. של מופע הארנבות של ד"ר קספר.

הקספרים באותה תקופה הם לאחר האלבום השני שלהם. אלבום שמעטים קנו ועוד מעטים מהם אהבו. אותם חיילים דווקא נמנים על המעטים האלה. הם מתכנסים סביב המדורה (הוירטואלית, רבאק - אסור להדליק אש במעונות. נו, רדיאטור) וממתינים. מדי פעם מישהו מגניב מבט אל ספר הלימוד הפתוח על השולחן ומיד רץ לשירותים להקיא את נשמתו. הזמן זז לאטו.

ואז, לפתע, הם נרעשים. מסתבר שההופעה המתוכננת בירושלים הנצורה (היפותטית) בוטלה! בשאט נפש ותדהמה הם שולפים קלף וקסת דיו (נו באמת) ומנסחים מכתב נדהם לחברי הלהקה. במכתב זה הם מציינים כי ציפו נואשות להופעה וכעת שהיא בוטלה אין טעם לחייהם יותר. ככה זה תקופת בחינות - כל תירוץ לא ללמוד מתקבל בשמחה ומתבצע מיד. שמונה חתימות מתנוססות על המכתב שנשלח למחרת ע"י שליח רכוב על היפוגריף (דוור על טוסטוס, אני מקווה) אל אותם חברי הלהקה בתל אביב החמימה והנאווה.

הזמן חולף, המבחנים מכים בחיילים המסכנים ללא רחם. יום אחד מגיע ינשוף הנושא במקורו מכתב המיועד לאחד מהחיילים, סארס שמו. המכתב הוא מחברי מופע הארנבות של ד"ר קספר ובו הם לא מתנצלים על ביטול ההופעה, אך מודיעים כי המכתב חימם את ליבם.

אין מה להגיד, היחסים מתחממים. מעט חום ואהבה בלב הקור והניכור של ירושלים.

מערכה שניה

מופע הארנבות של ד"ר קספר מוציאים את האלבום השלישי שלהם. במסגרת הבליץ התקשורתי המלווה את הארוע המרגש, הם מרואיינים תחת כל עץ רענן (ועל גבי הרבה ניירות עיתון שאותם יצרו מאותו עץ רענן, קצת אחרי שכרתו אותו ועיבדו אותו למוות). באותם ראיונות הם נשאלים לא אחת על התקליט השני "ההוא", זה שכל כך לא הצליח. כבדרך אגב מסתבר שהקספרים שמרו פינה חמה בלב לאותם "שמונה חיילים" ששלחו להם מכתב לבשר להם על אהבתם את אותו תקליט:

ושוב - אין מה להגיד, הקספרים ואנחנו אחים. מה אחים? תאומים סיאמיות מחוברים בעכוזנו, ככה אנחנו קרובים. במסגרת ההופעות שנערכו לאחר התקליט השלישי מתגשמת גם התכנית הגדולה של אותם חיילים קפואים ומשועממים - ללכת להופעה של קספר בעיר הקודש. ההופעה היתה, כמו שאומר הנוער, דיסקו.

מערכה שלישית

השנה כבר 2005. קספר כבר בשלהי סיבוב האיחוד שלהם אחרי שהספיקו להתפרק, לחזור בתשובה, לחזור בחזרה בתשובה, לרדת לארה"ב, לחזור, ללמוד לנגן (סוף סוף), לעשות קצת יוגה, קצת וויפאסנה, קצת קונג-פו, קצת שיאצו. המסלול הסטנדרטי.

שניים מחברי אותו מכתב מיתולוגי הולכים לסגור מעגל ולצפות בהופעה של הקספרים במועדון הבארבי בכפר סבא. מגיע סארס ראשון לזירת הארוע, מחנה את רכב הליסינג המפואר שלו ומשתרך אל הקופות. מעט אחריו מגיעות עוד מכוניות, עוצרות לרגע, מורידות מהמושב האחורי את הנוסעים (שאולי ואולי לא ישבו על בוסטרים) ואז מסתובבות ונוסעות. הילדים עומדים לרגע, מנפנפים בידיהם וקוראים בהתרגשות - "אני אתקשר כשיגמר, ביי אבא!". מבט חוקר סביב מלמד שהגיל הממוצע בהופעה הזו לא עומד לעבור את ה 16, עם חריגות מכובדות כלפי מטה.

הקפוצ'ון, אחיו ואשתו שתחיה מצטרפים מעט מאוחר יותר. הנוכחים עומדים ומביטים באי נוחות בקהל בני התשחורת. המחיר הנקוב על הכרטיסים לא כולל סעיף של להיות המבוגרים האחראים בארוע. משתרכים פנימה וההרגשה המשונה רק מתחזקת. המון המון המון ילדים לבושים בשחור עומדים להם ומדברים על דברים שילדים מדברים עליהם. הפמיליה המכובדת משרכת דרכה לאחור, לאחר שמתקבלת החלטה אסטרטגית שלא הולכים להדחף קדימה לאזור הבמה. המשפט "אנחנו זקנים מדי לשטויות האלה" נזרק מדי פעם לחלל האויר. כאשר מגיעים לשולי האולם מסתבר שהילדים אולי צעירים, אבל ההורים שלהם מאכילים אותם בתערובת מופלאה של הורמוני גדילה ככה שכולם גבוהים, רחבים ועם רעמת שיער שמשלימה את גדר ההפרדה. לאחר תמרונים מורכבים ומדוייקים מצליחים לאתר אזור שבו יש בקיע קטן בחומה ושם נעמדים בציפייה לתחילת ההופעה.

למרות ההרגשה המשונה, ההופעה טובה. המוזיקה של הקספרים היתה מאז ומעולם אנרגטית ומתאימה מאד להופעות. עם זאת, נצפו מספר תופעות משונות בקהל:

• לעתים קרובות למדי מישהו מרים את הפלאפון שלו לאויר ומצלם את ההופעה. יופי באמת, הרי הפלאפונים מצלמים באיכות אפסית גם בתנאי תאורה אופטימליים, אז בהופעה חשוכה עם אורות מסנוורים? מובן מאליו שמיד אחר כך אותם צלמים חובבים ישלחו את התמונה של הגוש השחור/אפרפר שצילמו לכל החברים שלהם ביחד עם הכיתוב "הופעה פ33ות!!!!1".
• במפתיע, עושה רושם שרוב הקהל מכיר אפילו את אותו אלבום שני דחוי של הקספרים. מפתיע משהו בהתחשב בעובדה שהוא לא נמכר בחנויות, לא מושמע ברדיו ובאופן כללי לא כולל שירים של בריטני ספירס.
• במהלך ההופעה הגיע איש, דווקא מבוגר יחסית, שנעמד מיד לפנינו והחל מיד בתנועות סטייל איגרוף תאילנדי. או שהוא התבלבל וחשב שהוא מופיע בסרט "רוקי" בסצינת המדרגות הבלתי נשכחת או שהוא פשוט החליט לבוא להופעה במקום שיעור הספינינג הקבוע שלו. בכל מקרה, לקחנו כמה צעדים אחורה כדי לצמצם את הסכנה שניפגע מאגרוף תועה.

בקיצור, למרות גילנו המופלג היה סבבה. חזרנו הביתה עייפים אך קשישים, עם ההרגשה שנסגר מעגל. בגילנו המתקדם, מה עוד אפשר לבקש?