בשבועיים האחרונים היה לנו אורח בעבודה. הפרטנרים שלנו בארה"ב שלחו לנו איש QA משלהם שילמד את התהליכים שלנו. בהנתן שמדובר על אמריקאים ועל נסיעה של שבועיים למדינה מזרח תיכונית נידחת ומסוכנת לכל הדיעות, היה ברור שהאיש שיגיע לכאן יהיה עובד חדש וכמובן לא באמת אמריקאי. ההימורים התחלקו בין הודי לסיני, אבל בסוף הגיע יפני (אם כי אחרי 3 דורות בארה"ב) שנשוי לקוריאנית ומעולם לא ביקר ביפן. ככה זה בארה"ב, המדינה הקפיטליסטית המושחתת - ילידי המקום לא ילכלכו את ידיהם בעבודה המטונפת אלא יקפצו ישר לכסא המנהל/המנכ"ל/הרמטכ"ל. לא כמו בישראל, בה ניתן למצוא ישראלים עוסקים בכל מלאכה עם חיוך על פניהם - הרי אין מלאכה המביישת את בעליה.
אז הוא הגיע ונראה נורא מסכן ולבד וסך הכל זה מבאס להיות שבועיים בארץ זרה, בוודאי אם הארץ הזרה היא ישראל ולא נניח חופיה הקסומים של באלי או משהו בסגנון. אז כולם השתדלו נורא לעשות לו גוד-טיים. היה זה מקרה או שמא גורל אכזר שבזמן שהותו בארץ יצאה החברה ליום הכיף הארבע-שנתי המסורתי. ימי הכיף האלה, שרבים וטובים ממני כבר כתבו עליהם בשנינות ודייקנות רבה, נוטים להסתיים כפיאסקו רב נפגעים ולא היתה שום סיבה להניח שהפעם זה יהיה שונה. מה גם שמכיוון שידידנו (הבה נקרא לו "המוח" בהמשך הדיון) לא יכול היה לבדר את עצמו, לקחנו אותו איתנו.
יום הכיף הפגיש את ידידנו המוח עם אוסף מרטיט של רגעים ישראליים אותנטיים - החל מהסיור הקצר בים המלח (והמדריך הנלהב - הידעתם? זהו ההר הנמוך בעולם! פסגתו היא בגובה מינוס כך וכך מטרים! מישהו יכול להסביר לי את זה? אפשר, מה שאי אפשר להסביר זה את ה IQ השלילי שלך) דרך הרכיבה על האופניים במסלול החולי וזרוע האבנים (שדווקא היה כיף מאד), המשך במעגל הדרבוקות שהמתין לנו בסוף המסלול (אלוהים אדירים. באמת חייבים?) וכלה בארוחת הערב הבדואית האמיתית לגמרי והנרגילות שסירבו לפעול.
אין ספק, עם זאת, שארוע השיא היה הרגע בו נשלפו לוחות השש-בש ורעש הקוביות המקרקשות מילא את האויר. מיד הגעתי למסקנה שאסור לתת למוח לעזוב את ארץ הקודש בלי שידע לשחק שש-בש, אז לקחתי על עצמי את המשימה ההרקוליאנית ללמד אותו את חוקי המשחק המורכב כל כך, זה שאפילו איינשטיין אמר עליו שהוא לא מאמין שאלוהים משחק בקוביות ומוציא שש-שש כל הזמן. כמובן שמטרתי האמיתית היתה לנצח (מה אני, פראייר?) ולכן השמטתי חוקים מסויימים שנשלפו כשהייתי צריך אותם - למשל העונש שמוטל על מי שהקוביות עפות לו מהלוח - יריבו זוכה בשני מהלכים חינם. בסופו של הארוע ניצחתי פעמיים, אם כי לא נרשם מרס או חלילה וחס מרס טורקי. הסתפקתי בזאת, חשתי שעליונות הגנוס היהודי הוכחה שוב ואין צורך להתעקש יותר.

למותר לציין שיום הכיף (כדרכם של ימי כיף) גבה קורבנות - רבים וטובים הקיאו באוטובוס (ואף נרשם המשפט שאנו שוקלים כיצד לשלבו בהמנון המדינה - תמיד יש מה להקיא), אחד שבר קלות את ידו בטיול האופניים, עוד אחד או שניים חלו והמוח כמובן נפל למשכב. לא ברור אם היה זה מעגל הדרבוקות ששיבש לו את הביו-ריתמוס או אולי דווקא הבקלאוות שהתמצקו בקיבתו הלא מתורגלת וחסמו את מעיו. למחרת יום הכיף הוא התקשר והודיע שהוא לא מסוגל להגיע לעבודה ושאל אם הוא יכול לקבל מעמד של קורבן פעולות איבה. כמובן שבמשך כל היום המשכנו להתבדח על האורח החלוש שלא מסוגל לספוג ולו מעט אותנטיות ישראלית. מה הם חשבו לעצמם, שולחים בן אדם שמעולם לא אכל טחינה למשימה כזו?
בסופו של דבר המוח הבריא וטס היום בבוקר חזרה למולדתו, עמוס חוויות וקוליפורמים - החוויה הישראלית בהתגלמותה.

היה זה לפני שלושה שבועות שנקראתי למשרדו של המנהל. הוא ישב במשרדו ספון העץ והשיש ופנה אלי בקולו הרועם - מוח (ככה הם קוראים לי, כנראה כאות הערכה על מוחי המפותח עד מאד), אנחנו שולחים אותך למשימה סודית ביותר.
סודית ביותר? שאלתי ברעד. רק התחלתי לעבוד שם, היתכן שכבר הם מפקידים בידי משימות כל כך סודיות וחשובות?
כן, סודית ביותר. וגם מסוכנת. אתה נוסע לישראל לשבועיים!

התעוררתי אחרי שלושה ימים בבית החולים. מסתבר שההלם גרם לי להתעלף. בנפילתי נחבט ראשי בקיפוד קטן שהיה שם, מה שגרם לשלושה קוצים של הקיפוד להינעץ בדיוק בצ'אקרות שלי, גורמים לי לאבד את הצ'י שלי לחלוטין. שלושה ימים עבדו עלי בבית החולים, משיבים לי את רוח החיים, משתילים בי חלקים שונים שנועדו לסייע לי בביצוע המשימה וכמובן - מזינים למוחי את כל הידע הקיים כיום על אותה מדינת ישראל. הדבר הראשון שחשתי כשהתעוררתי היה שאני נורא רוצה חומוס. הרופאים הסבירו לי שזה נורמלי וזה בגלל הקיבה החדשה שהשתילו לי וסביר שזה יעבור תוך 20-30 שנה, שאז אני נורא ארצה חומוס, אבל ביחד עם סטייק אנטריקוט וסושי. הם אמרו לי שלמחלה הזאת יש שם - קוראים לה פיוז'ן. הם ציידו אותי בכרטיס הטיסה ושלחו אותי לשדה התעופה, לטיסה הממושכת שתביא אותי בסופו של דבר לישראל.
הגעתי ליעדי. כמובן שכולם חשבו שאני לא מבין עברית - טיפשים. הבנתי כל מה שהם אמרו, כמה חבל שזה היה לחלוטין לא מעניין. כל מיני קשקושים על קדימה ואחורה, לא מבין מה הם מתעסקים כל כך הרבה בלזוז קדימה, אצלי זה בא טבעי.
אחר כך הם לקחו אותי ליום כיף. היינו בים המלח, שם המדריך קשקש משהו על הרים נמוכים, כל זאת כשאנחנו עומדים על הגבעה שהרימו הסי-אי-איי כדי להסתיר את הפתח של סילו הטילים הגרעיניים שהם החביאו שם לפני 20 שנה. אחר כך נסענו על אופניים. סתם בשביל הכיף חיבלתי למישהו באופניים והוא נפל וקצת שבר את היד. מצחיק. כמובן שלאורך כל היום פיזרתי קצת רעל באוכל, ככה שאנשים הקיאו להם קצת - רק טוב זה יעשה להם. בסוף הגענו לארוחת ערב ואז ישב איתי הנודניק הכי גדול מביניהם והחליט שהוא מלמד אותי שש-בש. נתתי לו לנצח אותי, כדי שלא יחשוד, אבל בינתיים כייסתי אותו מאחורי הגב כשהוא לא שם לב. לא שזה עזר לי, לא היה לו כלום מעניין בארנק.
למחרת בבוקר לא בא לי ללכת לעבוד אז התקשרתי להגיד להם שאני חולה ואז גנבתי אופנוע והלכתי להכין את השטח לצורך ביצוע משימתי האמיתית.
אתמול בלילה הגיע הזמן לפעול. לא היה קשה לזהות את המטרה, כל כך גדולה ונפוחה. כיוונתי אליו את קרן הלייזר האופטו-קריונית טופוספקטוגרמית שהחבאתי בנקבי גופי ולחצתי על הכפתור.

רק כשכבר עליתי על המטוס חזרה הביתה הסתבר לי שפספסתי. במקום לפגוע בבטן ולהמיס לו את השומן העודף החטאתי לחלוטין ומסתבר שהמסתי לו כמה כלי דם במוח. במקום להרזות ולהיות חתיך ובריא הוא חטף שבץ (אם כי קל).
אני מקווה שהבוסים לא יכעסו יותר מדי.