איינשטיין הזה. לא מספיק שהוא חייב לי כסף, גם פירסם את תורת היחסות "שלו" ויצא גבר. הוא עם כל השיער המוזר שלו, עם הציטוטים המתחכמים שלו, עם התמונות המשונות עם הלשון בחוץ. איך מישהו יכול בכלל להאמין שאיינשטיין הזה, המגוחך עד אימה, הוא מהגאונים הגדולים של דורנו? שלא לדבר על זה שהוא חייב לי כסף. כבר הזכרתי את זה, כמדומני.
איך פגשתי אותו, אתם שואלים? נו, איך אפשר לפגוש את איינשטיין? במכולת כמובן. הוא החזיק שטר של 10 וניסה לחשב אם זה מספיק לו לקנות גם ירחון זימה ב 4.90 וגם חבילת סיגריות ב 9.80. אני רק נכנסתי לקנות לחם וראיתי אותו עומד שם, מחזיק את השטר ביד אחת, את המגזין ביד השניה ובוהה בסיגריות כאילו אם הוא יסיט את מבטו הן יברחו. בחרתי לחם, שילמתי, הייתי בדרכי החוצה כשמבטי קלט אותו שוב, עדיין עומד באותה תנוחה מגוחכת. סקרנותי התעוררה וגם קצת דאגתי לבחור המשונה עם התספורת המוזרה, אולי משהו לא בסדר אצלו. אז ניגשתי אליו, טפחתי לו על הכתף ושאלתי אותו אם הוא בסדר.
הוא קפץ כאילו נחש הכיש אותו, מתעורר באחת משרעפיו העמוקים. הוא הסתכל עלי בבהלה והסביר לי את הבעיה שלו עם השטר והסיגריות. אמרתי לו שברור שזה לא יספיק, שהירחון והסיגריות ביחד יעלו לו 14.70 והוא כנראה יצטרך לוותר על אחד מהם. ברגע הראשון הוא נראה מאוכזב מאד, ברגע השני הוא חייך ושאל אותי אם יש לי להשלים לו את הכסף שחסר לו. בתשעים ותשעה אחוז מהמקרים הייתי אומר לו שלא ויוצא משם בלי להביט לאחור, אבל היה משהו מאד משונה באיש הזה ובלהט שבו אחז במגזין בידו המזיעה. החלטתי לעשות איתו עסק - אמרתי לו שאני מוכן לתת לו את הכסף שחסר לו, אבל בתנאי שהמגזין עובר אלי אחרי שהוא גומר "לקרוא" אותו. הוא הסכים ומעט אחרי זה יצאנו מהמכולת עם הכבודה.
שנה מאוחר יותר ראיתי מתוך תא הכלא כיצד אותו טיפוס נאלח מפרסם את המחקר שלי והופך ליקיר הקהילייה המדעית וכמעט לנשיא של איזו מדינה קיקיונית במזרח התיכון. מזל שהוציאו אותי להורג יומיים אחרי זה, אחרת הייתי עצבני במשך שנים.

***

אבל בואו נחזור שנה אחת אחורה. אלברט ואני יצאנו מהמכולת והלכנו ברחוב, מדברים על דא ועל הא. מהון להון למדתי שהוא מובטל, חי עם ההורים שלו ובאופן כללי לא ממש מסוגל לקשור את השרוכים של הנעליים שלו. אני סיפרתי לו מעט מאד על עצמי, פרט לכך שאני פיזיקאי ואני עובד על משהו שעומד לשנות את כל התפיסה שלנו לגבי העולם שמסביב. בסופו של דבר נפרדו דרכינו - הוא המשיך לביתו (למעשה לבית של ההורים שלו, אבל מי שם לב) ואני פניתי לכיוון ביתי. שנייה אחרי שנפרדנו נזכרתי בעסקה שלנו ושאלתי אותו בצעקה מתי אני אקבל את החוברת. הוא הציע לי שאולי ניפגש היום בערב ליד הקזינו ושם הוא ייתן לי אותה.
זה דבילי כמובן, לא הייתי צריך לבוא לאותה פגישה מפוקפקת - אחרי הכל אני לא מכיר אותו בכלל והקזינו זה מקום שאני משתדל לא להכנס אליו. אבל בכל זאת, היה בו משהו, בליצן המוזר הזה. אז הגעתי לפגישה שלנו וחיכיתי לו מתחת לפנס רחוב ליד הכניסה לקזינו. בשלב מסוים כבה פנס הרחוב ואז נפתחה דלת הקזינו, הופכת למלבן של אור לבן צורב. מיד לאחר מכן כבו כל האורות.

***

התעוררתי יומיים אחר כך במשרד שלי באוניברסיטה. גישוש זהיר העלה חבורה כואבת מאד באחורי הראש. גישוש קצת פחות זהיר העלה שחסרות לי יד, אוזן ואגודל כף רגלי הימנית. גישוש עוד פחות זהיר מסביב העלה שמישהו חיטט לי במגירות השולחן ולקח משם את הטיוטה האחרונה של העבודה שלי על תורת היחסות. סך הכל הרגשתי לא רע בתור מישהו שאיבד חלקים נבחרים מהאנטומיה שלו, הפצעים שלי היו כולם חבושים ונראו סך הכל במצב טוב. לא חשתי כאב, רעב או צמא. התקשרתי למשטרה וסיפרתי להם את הסיפור שלי - או לפחות התחלתי לספר את הסיפור לפני שהם טרקו לי את הטלפון בפרצוף תוך התפרצויות צחוק בלתי נשלטות.
יצאתי לרחוב וקניתי עיתון - כך גיליתי שעברו יומיים מאז האירוע על יד הקזינו. לקחתי את העיתון והלכתי לכיוון הבית שלי, או לפחות זה מה שתכננתי לעשות לפני ששמעתי צעקה מאחוריי. בעצם הצעקה היתה מלפניי... מצדדיי... האמת, בקטע הזה אני לא בטוח. נסיון לזכור מה שמעתי מוביל למסקנה שהצעקה היתה בכלל מעליי, אבל לא היה כלום מעליי. אז נניח שהיא היתה מאחוריי. מה שיותר הטריד אותי באותו רגע היה תוכן הצעקה -
זה האיש שהמשטרה מחפשת! זה שהרג עשרה בקזינו! האיש בלי היד!!!
שניות לאחר מכן קפצו עליי שלושה עוברי אורח והפילו אותי לרצפה. העיתון נחת על הרצפה לידי, מעמוד השער זועקת הכותרת -
המשטרה מבקשת עזרת הציבור באיתור הקצב מהקזינו
מיד מתחת לכותרת התנוסס דיוקן שלי. הייתי די מרוצה מהדיוקן כי הוא מאד החמיא לי, נראיתי ממש כמו דוגמן. ואז נזכרתי בהקשר של הדיוקן והחיוך נמוג מפניי. המשטרה הגיעה תוך חמש דקות והשוטרים דחפו אותי באלימות לניידת, כבול באזיקים (השוטרים התקשו להחליט מה לעשות עם האזיקים לידיים, בהנתן שהיתה חסרה לי יד). המשפט המתוקשר התחיל יומיים לאחר מכן ובו הוצגו ראיות ברורות של עדי ראייה שזיהו אותי בתור זה שפרץ לקזינו עם אקדח שלוף, יורה לכל עבר. הם המשיכו וסיפרו איך כשאחד הדילרים בקזינו דחף אותי על הרולטה, נתפסה לי האוזן בין הרולטה לשולחן ונתלשה לחלוטין. עונשו של הדילר (כך מסתבר) היה שלקחתי את האוזן התלושה ודחפתי אותה לתוך גרונו עד שהוא נחנק. מיד לאחר מכן, כך סיפרו העדים, המשכתי לירות כמו מטורף, פוגע בשרשרת ממנה היתה תלויה הנברשת הענקית - זו נפלה על ידי וריתקה אותי למקומי. אני לא נבהלתי, שלפתי סכין ארוכה לכאורה משום מקום (כך העדים) ותלשתי את ידי, משחרר את עצמי מאחיזת הנברשת. לאחר מכן המשכתי לרוץ כאחוז אמוק, כולי משפריץ סילונים של דם ולשסף את כל מי שעמד בדרכי. בסופו של דבר החלקתי על שלולית מדמי שלי, נחתתי על הרצפה והסכין נתקע בנעלי הימנית, מבתק את אגודלי. המשך האירוע לא ידוע - כל העדים דיווחו כי פתאום הואר כל הקזינו באור יקרות והם לא יכלו להמשיך להסתכל. כשהדברים חזרו לתקנם אני כבר לא הייתי שם.
הראיות הנוספות שהוצגו היו כמובן האוזן שלי (שנשלתה מגרונו של הדילר), הרגל והאגודל. כולם נבדקו ונמצאו מתאימים לי התאמה מלאה. לא היה ספק כי אני הוא הקצב מהקזינו.
עונשי נקבע להיות מוות בכיסא החשמלי. עורכי דיני הצליחו לדחות את ביצוע פסק הדין בערעורים מערעורים שונים, אבל בסופו של דבר הם הרימו ידיים. הכיסא החשמלי המתין לי.

***

הכיסא החשמלי עצמו לא היה מעניין במיוחד. ישבתי, קשרו אותי, הרימו את הידית. בזז בזז. היה סך הכל נחמד, מין הרגשה מדגדגת כזאת. חבל רק שהיה ריח מסריח של בשר חרוך. חושך.

***

אור. אני עומד באולם עצום ומואר באור לבן. מולי ניצב כסא נישא, עליו יושב אדם מזוקן. הוא מחזיק בידו ערימת ניירות. אני צועד לעברו והוא מרים מבטו ואומר -
אתה יודע למה אתה כאן?
הקול שלו נשמע לי מוכר.
אתה יודע למה הליצן הזה, איינשטיין, קיבל את כל הפרסום שהגיע לך? אתה יודע למה אתה מת והוא כוכב על? אתה יודע?
הקול המוכר הפך להיות עצבני משהו. ניסיתי לחטט בזכרוני, זה מישהו שעצבנתי? מה כבר עשיתי?
אתה יודע למה אתה הולך לג-י-ה-נ-ו-ם???
עדיין לא עניתי. לא היה לי מה לומר.
אתה יודע מי אני?
בואו נגיד שהיה לי מושג, התחלתי לענות כשהוא אמר -
זה האיש שהמשטרה מחפשת! זה שהרג עשרה בקזינו! האיש בלי היד!!!
כן. זה אכן היה הקול. משם הוא היה לי מוכר. עם זאת, עדיין לא ידעתי למה הוא כל כך כועס עלי.
אני כועס עליך כי אתה מפיץ עלי שקרים! ועכשיו בגללך גם האיינשטיין הזה עושה אותו דבר.
הוא השליך עלי את ערימת הדפים. זו היתה הטיוטה שלי של תורת היחסות. בעמוד הראשון הופיע המשפט שמאד אהבתי, אבל שהחלטתי להעיף מהגרסאות הבאות. המשפט היה מודגש במרקר זוהר.
אתה מבין למה זה מרגיז אותי לראות אותך בדיוק כשאני יוצא מהקזינו?

כן. אני מבין. במשך נצח לאחר מכן, תוך כדי עינויים בלתי נסבלים בגיהנום, ניסיתי להסביר שזו היתה טעות. קורה. לא ידעתי שזה לא נכון. למה להתעצבן כל כך? אבל כנראה שככה זה כשאתה מסתבך עם אלוהי נקם.
מסתבר שאלוהים כן משחק בקוביות.