כל שלושת הצופים שבחרו בערוץ אחד על מנת להעביר איתו את ערב הבחירות חזו בחיים יבין מודיע שוב על מהפך. הפעם מהפך מדהים וקולוסאלי - הגמלאים לקחו את הבחירות. מי היה מאמין.
לא עזרו ההסברים המגומגמים של עורכי הסקרים, על כך שרק שני אחוז מהציבור באו להצביע, ושכמעט כל שני האחוזים היו גמלאים שלא היה להם משהו יותר טוב לעשות. שזו היתה טעות לעשות בחירות באותו יום של ליגת האלופות בכדורגל ושאף אחד לא ציפה שהקמפיין החדש - "עוברים ימינה, קדימה זה שמאל" יכניס אחוז כל כך גדול מהציבור לדיסאוריינטציה טוטאלית. העובדות דיברו בעד עצמן - לגמלאים תשעים וחמישה מנדטים ושאר עשרים וחמישה המנדטים מתחלקים בצורה לא מעניינת בין כל שאר המפלגות. נכון שמפלגת סארס (שעברה את אחוז החסימה, לטענת הליכוד, בעיקר על ידי שימוש בתעודות זהות של מתים וגוססים) הבטיחה אופוזיציה לוחמת, נושכנית ומדבקת, אך עדיין - הדמוקרטיה הישראלית מזמן לא נראתה כל כך כמו שלטון יחיד.
שבוע לאחר הבחירות כלום עדיין לא קרה. ואז הקלנועית של ראש תנועת הגמלאים - מר גרי א. טרי, התגלגלה סוף סוף לכנסת והוא נשא את נאומו הראשון. הנאום היה צפוי מאד - לא צפויים זעזועים והיציבות תישמר. עם זאת, כספים יגיעו לגמלאים וסוף סוף אנשים מבוגרים יזכו לכבוד לו הם ראויים. בראיון לערוץ הכנסת הוא הבהיר שהטענה כי המפלגה זקנה ולא רלוונטית היא מטופשת. לראיה, נקב בשמו של אל"מ (מיל.) רם טכל, ראש מטה הצעירים של המפלגה ("בכל זאת, גמלאי מערכת הבטחון, זקנים הם בטח לא!") והודיע כי הוא מצפה לגדולות ונצורות ממנו ושהצעירים בהחלט יכולים לדבר איתו בנוחות פנים אל פנים.
עם זאת, רוחות השינוי החלו לנשוב. יום אחד קמו תושבי תל אביב וגילו שלשלטי הרחובות נוסף כיתוב ביידיש. הדבר נבע, כך מסתבר, משינוי חוק יסוד שהוסיף את היידיש כשפה רשמית במדינת ישראל.
אחרי הכל, אם גוגל תומכים בזה, למה שמדינת ישראל לא? לא עבר זמן רב, ועל בניין עירית תל אביב הונף שלט גדול:
"שיניים תותבות טוב, שיניים אמיתיות רע"
אבל אף אחד לא ממש דאג. גם לא מהעובדה שתקציב הבריאות וסל התרופות גדל בסדרי גודל ושאב אליו חלקים נכבדים מתקציב הבטחון. ראש התנועה, שהיה נואם כריזמטי למדי (אם כי עם נטייה להרדם באמצע נאום. לעתים, בנאומים ארוכים, הוא גם נדרש לריקון הקטטר תוך כדי דיבור) הסביר לציבור שאין טעם בצבא חזק וגדול אם אחר כך אנחנו לא שומרים על בריאותנו. מה עוזרות לנו פצצות אטומיות אם יומיים אחר כך אנחנו מתים מסארס? (האופוזיציה זעמה, כמובן, על הרמז המלוכלך). גם העובדה ששכר המינימום צומצם והמשכורות בסקטור הציבורי ירדו לאפס כמעט על מנת להבטיח את הבונוסים למקבלי הפנסיה, גם אלה עוד לא הביאו לסערה בציבור. גם העובדה שכהונות השרים הוארכו וכעת שר נותר בתפקידו לכל החיים, גם היא לא הטרידה יותר מדי. גם ככה כהונות השרים היו קצרות יותר מהרגיל.
הציבור התחיל באמת לדאוג רק כשכל ערוצי הטלוויזיה פרט לערוץ 1 הוחשכו. לא עזרה העובדה שערוץ 1 ניפנף בראש חוצות בטלנובלה החדשה - "הולכים על כל הקופה" - שמספרת על התככים, המזימות והאהבות בסניף קופת חולים אי שם בארץ. גם העובדה שהחלו לשדר את "עמוק באדמה" לא הרגיעה את החששות ובוודאי שלא עזרה העובדה ש"בנות הזהב" הפכו לרצועת הפריים-טיים הקבועה. ברור היה ששום דבר טוב לא עומד לצאת מהעניין.
לאט לאט גילו הצעירים שזכויותיהם מצטמצמות. שמשכורותיהם מולאמות, שהמיסים שהם משלמים גבוהים יותר, שהכל נתפס ומתמלא בגימלאים מפהקים שיושבים, כוס תה בידם, ומלהגים על הימים הטובים ההם, כשבגרוש היה חור. כמובן שלא עבר זמן רב והמטבע הרשמי חזר להיות הגרוש. כולל החור. יותר ויותר צעירים מצאו עצמם ללא תעסוקה, ללא אופציות בילוי ראויות (טורנירי הברידג' היו הספורט היחיד המותר על פי חוק כעת) וללא תקווה לעתיד טוב יותר. אי השקט הלך וגבר. הפיצוץ היה רק עניין של זמן.

שנה וחודשיים לאחר הבחירות, מאות אלפי אזרחים (סוג ב', תעודת זהות סגולה - רק בני 65 זכאים לתעודת זהות כחולה ומלאת זכויות) התקבצו יחדיו בכיכר רבין, אוחזים לפידים וקלשונות (ארכאי משהו, אבל זה הנשק היחיד שנמכר כעת בחנויות הנשק). נואמים הלהיבו את האווירה, מקלות הליכה הובערו בזעם, קטטרים נרמסו על ידי רגליים זועמות, ואז הופנה זעם הציבור למוסדות השלטון.
חיפשו שוטרים קלגסים להפליא בהם את מכותיהם, אך השוטרים בעצמם היו חלק מהציבור.
חיפשו חיילים שמדכאים אותם בנחישות ובתקיפות - כדי להכותם אידיאולוגית או פיזית. אך החיילים, מצבם היה קשה מכולם בגלל הקיצוצים במערכת הבטחון והם רק רצו פת לחם.
עלו לירושלים וחיפשו את נציגי מוסדות השלטון במשרדיהם המפוארים. אך המשרדים מזמן הפכו לבתי אבות ונציגי השלטון מזמן ישבו בבית מובטלים.
כל שמצאו היה קשיש חביב שהציע להם תה וקרקרים (מסובסדים על ידי הממשלה) ואמר להם שקצת נמאס לו לשלוט. אולי הם רוצים לארגן עכשיו בחירות, שמישהו כבר יחליף אותו? אחרי הכל, הוא אמר, בגילי אני רק רוצה לשבת בנחת במרפסת ולקרוא ספר.

בחירות? אמרו זה לזה בחשש. מה פתאום בחירות? אבל למי נצביע?
התפזרו לבתיהם בשקט. ותשקוט הארץ 40 שנה.