אתמול מצאתי את עצמי שוב נלחם בג'ונגל הטרופי הסבוך ושורץ חיות הטרף שלעתים מתקרא בטעות "החצר שלי". בעודי נלחם בעוז בעשבים שגבוהים ממני בראש (ושהגבעול שלהם כבר ראוי מזמן לשם "גזע") ומנסה לתלוש אותם באלימות רבה מהאדמה הלחה, חשתי דקירה משתקת בזרת ידי השמאלית.
"אאוץ'", חשבתי לעצמי. "אני שונא עשבים עם קוצים."
"גם אני שונא עשבים עם קוצים, אחר כך אני חוזר הביתה כולי שרוט כמו גבר מוכה" ענה לי העכביש הרדיואקטיבי ברגע שהתפנה מנשיכתו הכואבת.
"איזה יופי, עכביש רדיואקטיבי. אאוץ'" חשב העשב.
"שיט, פספסתי את העכביש הרדיואקטיבי, אבל לפחות קרעתי לעשב הזה את הצורה" חשבה הטוריה שניתכה באלימות יתר על העשב המסכן (ונטול הקוצים, מסתבר).
כל הרב-שיח הזה כנראה התנהל די מהר, מפני שחמש שניות מאוחר יותר ליטפתי בעדנה את אדמת ארץ הקודש, כשהארס הרדיואקטיבי של העכביש הרדיואקטיבי מבצע בי שינויים גנטיים רדיואקטיביים מדהימים ומרשימים מעבר לכל דמיון (אולי חוץ מהדמיון של אלה שהמציאו את ספיידרמן, אני לא עד כדי כך מקורי).

"איפה היית? צריך להחליף לו!" קיבלה את פניי אשתי כשחזרתי פנימה. מאחוריה דידה יששכר, נושא סביב חלציו מה שנראה כמו חמישה קילו של סרחון נוזלי. לא עזרו טענותיי כי עקץ אותי עכביש רדיואקטיבי ושהתעלפתי ושכואב לי הראש ובא לי לישון. היא הביטה בי במבט כועס והפטירה משהו על זה שכל השבוע היא מטפלת בילד ושלא יזיק לי אם אני אגלה בו קצת עניין בסופי השבוע, כשאני סוף סוף בבית. נו, אז לא היתה ברירה. השכבתי אותו על השמיכה והתחלתי להחליף לו. בשלב זה גיליתי שכוחותיי החדשים אכן אפקטיביים - השתמשתי בקורי העכביש שלי כדי לרתק את רגליו וידיו של הזאטוט לשמיכה וכך, כשהוא שוכב ללא יכולת לזוז, ההחתלה הפכה להיות נוחה הרבה יותר. מה גם שבעזרת זריזותי האדירה והאינסטינקטים העל-אנושיים שלי, כל תהליך ההחתלה הסתיים בחמש עשרה שניות.
קראתי לאשה, שתתפעל ממלאכת ידיי המופלאה, אך היא החליטה שזה הזמן להיטפל לקטנות - למה הילד קשור? איך משחררים אותו עכשיו?
מסתבר שקורי העכביש האלה יותר חזקים ממה שציפיתי. לבסוף הצלחנו להתגבר עליהם בעזרת שלושה סכינים ומבער אצטילן. היה דיסקו וזה אפילו שיעשע את הילד (חוץ מקטע קטן אחד שבו השיער שלו התנפנף קרוב מדי למבער, אבל אל תספרו לאף אחד - אשתי חושבת שמאז הלידה היתה לו שם קרחת). בסופו של התהליך ציפיתי למחיאות כפיים, זרי פרחים או לפחות מזבח קטן שעליו מסתובבת פרה צלויה, אבל במקום זה נשלחתי עם הילד לטייל בחוץ - כי הוא משתגע כבר בבית.
הטיול היה די נחמד, אם כי מרוב שנהניתי להתעופף לי מעמוד חשמל לעמוד חשמל לא כל כך שמתי לב שהילד רץ לכביש. מזל שהספקתי בשניה האחרונה לעצור את הרכב המתקרב לפני שהוא דורס את יששכר. עדיין, עושה רושם שבעל הרכב לא היה מאד מרוצה מהעיצוב החדש של הפרונט של הרכב שלו והוא כבר הודיע לי שאת כוחות העל שלי אני אשמור למשפט, אלא אם בא לי לשלם עכשיו ובמזומן. התגברתי על הרצון לקשור אותו לטרקטור ולשלוח אותו לחרוש בגופו איזה שדה סרפדים כי בכל זאת, כגיבור על אני צריך להשתמש בכוחותיי למטרות טובות. אז המשכנו לטייל ולבסוף חזרנו הביתה לפנות ערב, עייפים אך רצוצים.
כשיששכר סוף סוף הלך לישון, הודעתי לאישה שעכשיו שאני גיבור על אני צריך להסתובב בחוץ ולהגן על תושבי המושב מגנבי הרכב. היא אמרה לי לעשות מה שאני רוצה, אבל לא לשכוח שמחר קמים בחמש וחצי, כמו כל יום. אה, וכשאתה חוזר מהטיולים שלך - אז תעשה את זה בשקט. ומכיוון שאתה כל כך מלא אנרגיה ועזוז, אז אתה קם לילד בלילה.
אז הסתובבתי קצת בחוץ, אבל בסביבות תשע בערב כבר התעייפתי וגם נורא לא התחשק לי לישון שעתיים בלילה, אז חזרתי הביתה והלכתי לישון. מה לעשות, גם גיבורי על צריכים לישון לפעמים!

בבוקר הסתבר שגנבו למישהו מהשכנים שלנו את הרכב. כמו כן, הסתבר לי שהילד התעורר בלילה ואיכשהו לא שמעתי אותו בחושיי המחודדים ובסוף אשתי היתה צריכה ללכת אליו. גם כן גיבור על, סיננה. חוץ מריבועים בבטן, יצא לך משהו מועיל מהעכביש הרדיואקטיבי הזה? רק שלא תתחיל ללכת עם טייטס לעבודה. היא מאד מצחיקה כשהיא רוצה, מה גם שהחמיא לי איך שהיא שמה לב יפה לריבועים החדשים שלי בבטן. בדרך לעבודה לא הפסקתי לחפש שימושים לכוחותיי המדהימים. לצערי הדבר היחיד שהצלחתי להגיע אליו היה האפשרות לשחרר דיסקים שנתקעו בתוך הנגן ע"י שליחת קור דביק פנימה ושליפת הדיסק במשיכה. גם על האופציה לוותר על המעלית ולטפס על הבניין מבחוץ וויתרתי, בעיקר כי טפטף קצת גשם וגם החלונות נעולים מבפנים, אז איך בדיוק אני אכנס?
הצרות התחילו בערך באמצע היום. השרת המרכזי נפל כמה פעמים וכל פעם נדפקה לי הקומפילציה. המקרים המצערים האלה גילו שיש לי בעיה חמורה של בריחת קורים. כל פעם שהתעצבנתי נפלטו לי קצת קורים בלי שרציתי ובדרך כלל נדבקו לי למקלדת. בסופו של היום כבר לא יכולתי לשחרר את האצבעות שלי מהמקלדת ונאלצתי לשבור אותה בכוחותיי האדירים. הבוס, שבדיוק עבר באזור, הודיע לי שזה כבר יירד לי מהמשכורת ושאם לא אכפת לי לשחרר לפחות קופסא אחת של קורנפלקס מערימות הקורים, כי כולם רעבים. הסברתי לו שהשיטה היחידה שאני מכיר כוללת מבערים וציוד מכני כבד, אז הוא ויתר ואמר לי שגם על הקורנפלקס האבודים אני כבר אשלם, ושאולי בכלל עדיף שאני לא אבוא מחר לעבודה. ואם אני בשוונג, אז גם לא מחרתיים, לא עוד שבוע ובעצם אף פעם לא.
את היום הוא סיים תלוי מגג הבניין עם הראש למטה ואני סיימתי ברכבת (לקחו לי את רכב הליסינג שלי), כל כך עצבני שמרוב קורים שנפלטו מילאתי שלושה קרונות.

חזרתי הביתה שפוף וסיפרתי לאישה איך כבר אין לי עבודה ואין לי אוטו. היא מאד כעסה, כי איך בדיוק נשלם את המשכנתא עכשיו? הרגעתי אותה באומרי שבוודאי יש ביקוש בשוק למישהו עם כוחות על. זה לקח שבועיים, אבל בסופו של דבר מצאתי את מקומי. כן, אני אגדה בין מנקי החלונות של רבי הקומות. הם מביטים בי בהשתאות כשאני מקפץ מחלון לחלון, ללא תמיכה וללא פחד. הם מתחננים שאני אלך איתם לאכול צהריים. הם אפילו אהבו את התלבושת שתפרתי לי - טייטס צהוב/ירוק עם סמל של מגב ומטאטא מתנוסס בגאון על החזה.
ככה זה, גיבורי על הם לא רק אלה שמצילים את העולם. הם גם אלה שמנקים אותו*.

* אמנם יצאתי בסוף עם אג'נדה סביבתית, אבל זה בטעות. אני מבולבל, נראה אתכם אחרי עקיצה של עכביש רדיואקטיבי.