בבוקר העירו אותי החבר'ה - "אחמד, בוא, בוא, הולכים לעשות בלגן. יאללה, תביא כל מה שיש לך".
מכיוון שמזמן כבר לא השתתפתי באיזה ארוע מחאה עצבני במיוחד, מיד אספתי כמה בלוקים שהיו זרוקים לידי, הכנתי איזה שני בקבוקי תבערה מאולתרים ויצאתי למקום ההפגנה. כשהגעתי הבלגן כבר היה בעיצומו. האויב כבר עמד שם עם כלי הנשק שלו והיה עסוק במגננה כנגד המתקפה שהוא ספג מאחינו שלחמו בו בגבורה.
"הגיע הזמן שנלמד את הכופרים הציונים האלה לקח" אמרתי לחברים שלי שהצטרפו אלי במחסה שלנו מאחורי פינה. "הם ישלמו ביוקר על חוסר האמונה שלהם באל. מהשמים ירד זעמו של האל עליהם, ואנחנו נסייע!". כולם הסכימו. אין מצב שמישהו ככה מתנהג, פוגע ישירות באל הכל יכול, ואנחנו לא מגיבים. זוהי שליחותנו האלוהית - להקריב, אם צריך, את חיינו כדי לשמור על קדושתה של האדמה ולגרש את הכופרים.
אספנו אבנים ובקבוקי תבערה ועשינו איגוף בסמטאות כדי להתקרב לאויב שהיה עסוק בירי גז מדמיע. כשהגענו למרחק קצר מספיק, אבל כזה שיאפשר נסיגה מהירה, פתחנו במתקפה מאוחדת.
הם הופתעו מעוצמת המכה. שניים מהם נפגעו ישירות ונשכבו על הרצפה, מדממים.
אנחנו נסוגנו במהירות כדי להתארגן מחדש, חוגגים את הפגיעה הישירה באויב.
הפעם החלטנו לתקוף מהצד השני. שוב אספנו כל כלי נשק שמצאנו באזור והתחלנו להתקדם לעבר הפושעים. הפעם הם זיהו אותנו בזמן והצליחו להמנע ממכת האש שהנחתנו עליהם, אבל עדיין הצלחנו לסגת בזמן ולהתארגן שוב. ושוב. ושוב. היה ברור לכולנו - במלחמה הזו אנחנו חייבים לנצח, אחרת הם בסופו של דבר ישמידו אותנו. אם לא פיזית, אז רוחנית. לא היינו מוכנים שלאדמה שלנו ושל אבותינו יבואו שליחי השטן האלה ויטמאו אותה.
בסוף היום חזרתי מותש הביתה. הייתי מלוכלך ובגדיי קרועים מיום המאבק הארוך שעבר עלי.
אשתי קיבלה את פניי בחיוך. "אני גאה בך, אחמד. בזכותך אנחנו נגרש את הכופרים מאדמתנו. הלוואי שיכולתי להצטרף אליך".
חייכתי אליה חיוך עייף - "זו לא מלאכה לנשים. את צריכה לדאוג לי עכשיו, להכין לי אוכל ולחבוש את פצעי"
היא הסתכלה על החתכים שספגתי בדאגה - "אחמד, מזמן לא נפצעת ככה. החזירים האלה הופכים אלימים יותר ויותר".
התיישבתי לנוח - "כן, רבקהל'ה. מאז שהתגיירתי והתחזקתי לא נפצעתי ככה. למעשה, מאז ימיי כילד בג'נין".

עצמתי עיניים. לראשונה מזה זמן רב מאד הרגשתי ממש, אבל ממש בבית.