היום בבוקר נאלצתי לגרד את עצמי מהמיטה. לא שהיה לי כל כך טוב במיטה כמו שהמיטה פשוט עשתה דיפוזיה לתוך השכבות החיצוניות של הגוף שלי. כמה שעות אחר כך הייתי צריך עוד לגרד חתיכות של סדין מבין קפלי האפידרמיס שלי ועדיין אני לא משוכנע שאין לי חלק מהציפית של הכרית תקוע לי איפשהו בנקבי הגוף.
אני לא איש של בוקר. ובכל זאת, אני מכריח את עצמי לקום מוקדם יחסית כי אני גם לא איש של אמצע הלילה ולכן הלו"ז שלי סובב בעקרון סביב השכמה מוקדמת יחסית ושינה מוקדמת יחסית. לא תראו אותי ב 4 בבוקר מוריד טקילות בפאב אפלולי, כמו שלא תראו אותי בעבודה אחרי 10 בלילה. הלו"ז שלי הוא (לדעתי) לו"ז שפוי שמשאיר לי את הערב לעשות לביתי (ביטוי מקסים, לא כן? מאז שטננבאום עשה לביתו הוא התחבב עלי עד מאד). רק שהיום משום מה לא הצלחתי לפתוח את היום שלי כמו שצריך, הייתי עייף בצורה קיצונית - אולי בגלל שחלקי ריפוד של כרית נעים להם להנאתם במחזור הדם שלי.
באזור הצהריים הולכים לאכול. סבב מהיר בין החבר'ה בעבודה מלמד שכולם רוצים לאכול סושי. יש לי הרבה דברים טובים להגיד על סושי, אבל אוכל משביע זה לא. כלומר, הוא יכול להיות משביע, אבל בשביל זה צריך להיות מיליונר לאחר קיצור קיבה. ארוחה טיפוסית של סושי, שעולה נניח 100 ש"ח, יכולה להוות מקסימום הכנה למנה הראשונה של הארוחה האמיתית שתכיל אוכל שלא הגיע מיפן. מכיוון שכך, החלטתי ללכת לאכול לבד- עדיף להיות לבד ושבע מרעב בחברה.
ירדתי לרחוב והתחלתי להסתובב בין הבניינים הנישאים, מחפש אחר מקום לאכול בו. לפתע, צד את עיני שלט קטן -
פילו-קליר
סילוק שרידי מיטה ממחזור הדם
לרגל הפתיחה - מבצע מיוחד
לא האמנתי. עד היום מעולם לא דמיינתי אפילו שיש מצב כזה, של מיטות שעושות דיפוזיה לתוך הגוף. מסתבר שהתופעה נפוצה יותר מהצפוי - עובדה שיש עסק שלם שעוסק בטיפול בבעיה הזו. נכנסתי.
את פני קיבלה פקידה חיננית ומטופחת יושבת מאחורי שולחן רחב. היא חייכה אלי חיוך רחב ועירני והזמינה אותי למלא את פרטיי בדף ורדרד ששלפה מתחת לשולחנה ולשבת להמתין לבדיקה. ביקשתי קודם כל להבין מה זה הטיפול הזה שהם מציעים פה, והיא נתנה לי פרוספקט כרומו מבריק שהסביר את עיקרי התהליך:
התהליך מתבסס על אוסמוזה הפוכה של חלקיקי קופאין מומסים בתוך חומצת בטריות שהתיישנו במשך שנה בתוך שעון מעורר. החלקיקים מוצאים את דרכם למרכז העצבים במוח ושם מתחברים לנוירונים ומעוררים את פעילותם, תוך שהם מעודדים את המערכת הלימפטית לייצר נוגדנים התוקפים את חלקיקי המיטה שמסתובבים במחזור הדם. לאחר פחות משעה הגוף כבר נקי לחלוטין מחלקיקי המיטה, שבתורם נשטפים החוצה עם השתן והצואה. הטיפול נבדק על מיליוני בני אדם והוכח כבטוח לחלוטין ואף תורם לעור הפנים ולריח פה מרענן.
את כל זה, נידבה הפקידה בחיוך מבריק, אנחנו מציעים תמורת 100 ש"ח בלבד לטיפול וטיפול ראשון בחצי מחיר לרגל הפתיחה. איך אפשר בכלל לסרב? מה יש לך בכלל לחשוב?
הייתי עייף מדי בשביל להתווכח (או לחשוב, לצורך העניין), אז הסכמתי. הפקידה לחצה על כפתור קטן לידה וביקשה ממני לשבת ולהמתין עד שיקראו לי. התיישבתי בכורסא מעור שחור שהיתה נוחה להדהים ותוך שניות נרדמתי. הכורסא אפפה את כולי ושקעתי לתוכה בשינה עמוקה.
התעוררתי בחדר מואר, מוקף בפנים עטויות מסכות ניתוח. ברקע שמעתי קול ממוחשב מודיע מדי כמה שניות -
"רמת הפילוצנטרואידים בדם 100.4 למ"ל וממשיכה לעלות"
"רמת הפילוצנטרואידים בדם 100.8 למ"ל וממשיכה לעלות"
ניסיתי לזוז, לקום, אבל לא הצלחתי. ניסיתי להסתכל למטה, לכיוון הגוף שלי, אבל כל מה שראיתי היה כיסוי עור שחרחר ומבריק. הקול הממוחשב ברקע הודיע -
"רמת פילוצנטרואידים בדם 150 למ"ל. התהליך הושלם"
נדהמתי כאשר אחד הרופאים התיישב על בטני. הוא התרווח להנאתו ודיווח לשאר הרופאים - "נוח מאד. נראה לי שאת זה אני לוקח אלי לסלון."
מאז אני נמצא אצל הרופא הזה בסלון, משמש כספה דו מושבית בביתו המעוצב. לפני חודש בערך הביאו לכאן ספה תלת-מושבית, הבנתי שהיא היתה פעם שחקן כדורסל. סך הכל לא רע לי, יש לי תצפית טובה אל הטלוויזיה ומדי פעם מגיעות לכאן בחורות צעירות עם ישבן מעוצב ומתיישבות עלי. בכל זאת אני מתכנן את הנקמה. יום אחד הוא לא ישים לב וירדם עלי, ואז נראה איך הוא יסתדר עם חלקיקים קטנים שלי מסתובבים לו במחזור הדם...
דרך אגב
אני באמת אוהב לחזור הביתה בשעות שפויות. מה שלא צפיתי זה להיות תקוע שעה בפקק בגלל "טעם העיר" המחורבן שתקוע בדיוק בין העבודה שלי לבית שלי. אני מקווה שהיה מאד טעים לאנשים שם, כי קיללתי אותם בכמות כזאת שמשהו חייב לקרות להם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
