הפוסט הקודם, אני מאמין, היה בגדר להוציא את הזבל.

להוציא את השקית הלחה והדביקה מהפח, לפתוח את הדלת, ללכת מספר צעדים, להשליך את השקית לגוף הירוק הגדול, והכי חשוב- להפנות את הגב ולחזור הביתה.

כי בסוף חזרתי לצבא, ואיכשהו הכל הסתדר ביום ראשון.

למרות שיש לי עוד המון דברים לשפר, קיבלתי בהבנה כל טעות שלי, תפקדתי הרבה יותר טוב, ידעתי להיעזר ולהפעיל אחרים טוב יותר (אני לא יודע לעשות את זה מספיק טוב, וכך אני נהיה עמוס).

מבחינתי, משיאי השבוע היו שאחד המ"כים לא היה בשטח ולימדתי את החיילים שלו להלחם בשטח בנוי:

גם עשיתי עבודה טובה, לפי המ"מ (שחנך אותם בתרגילים), החיילים למדו מהנסיון שלי, ואני נהניתי, למרות שעשיתי המון עבודה, בקושי נחתי ולא ישנתי טוב כל השבוע.

אני מאוד דרמטי. לא מזמן כתבתי שיש לי נשמה של מוסיקאי, ולא יעזור שום דבר.

משם הכל מגיע. גם הטוב וגם הרע. רגישות הולכת לכל הכיוונים.

לפעמים אני יכול לרצוח את עצמי מבפנים ולהיות ממש הרסני אם דברים לא הולכים כמו שאני רוצה. אני מאוד ביקרותי כלפי עצמי, ויש לי נטיה לנכס תמיד את האחריות אליי.

אלו כמה תכונות שעלולות להיות מאוד הרסניות. השבוע מיתנתי אותן, ואני חושב שדברים נראים יותר טוב.

פתאום, נראה לי טבעי כתמיד לצאת להכנה הזאת, ולהראות להם. להראות להם מי אני באמת, מי אני יכול להיות. את מי הם פספסו בהכנה הקודמת.

אני אהיה טוב, אם אני רק אלמד את עצמי להתמקד קצת. להיות יותר שקול, כמו שאני יודע להיות.

כל ההתעסקות הזאת בעצמי... בא לי לכתוב משהו כללי. הגיגים, תובנות, או סתם. פתאום זה כבר לא בא לי באופן טבעי.

מקווה שיבוא יותר מאוחר. אני גם מקווה לכתוב בשבת משהו.

כרגע אני בפעילות נמוכה, לא נוסע ולא זז לשום מקום. טוב להיות עם המשפחה. זה מתבקש.