בלדה למלצר/מאור

יונתן אהב את האוויר הנעים של לילות הקיץ הקצרים.

תמיד הוא תמה מדוע בחורף הלילות המקפיאים כה ארוכים, והקיץ הופך לרצף של ימי יזע מתישים ואינסופיים.

כמו רצה אלוהים שנסבול במרבית חיינו, מתעקש לקיים הבטחה שנתן פעם- "בזיעת אפיך תאכל לחם".

יונתן אכן הזיע באותו ערב, שהיה נעים, אך לח בעיר שעל החוף.

במהלך החודשיים האחרונים קרצף שולחנות, רשם הזמנות ושלח אינספור חיוכים אדיבים לעבר זרים מוחלטים.

היה משהו חינני בגמלוניות שלו. בחור גבוה, המתנשא כמעט למטר ותשעים, כהה שיער ובהיר עין, ובעל חיוך רחב.

יונתן הצליח לגרוף לא מעט טיפים, ובסך הכל היה מרוצה מהעבודה במסעדה, שסיפקה לו פרנסה צנועה, כזו שמספיקה לו איכשהו לקיום בעיר.

הוא היה מושבניק אמיתי, גדל בבקעה, ובחודש הראשון בעיר הגדולה, התקשה למצוא את עצמו.

בבקרים היה מתעורר עם העיר- רעשי המנועים של מכוניות ואוטובוסים העושים דרכם לכל מקום ולשום מקום, צפצופים, טפיפות נעליים וגרירת כיסא בדירה שמעל.

במושב, רק הציפורים היו משכימות קום, ושרות שיר שהיה נעים יותר לאוזן מאשר חריקת בלמים של אוטובוס העוצר בתחנה שמתחת לדירה.

כשמצא עבודה הוא התחיל להסתדר, והחל מתרגל להמולת הכרך התמידית, לרחש הדיבור הבלתי-פוסק, למאות אנשים שכל אחד מהם הולך לכיוון אחר.

החודשיים האחרונים היו טובים יותר. נועם, שותפו לדירה, והוא עמדו בתשלומי השכירות, וסיגלו לעצמם שגרה כמעט נטולת בעיות.

בימי השבוע ובחלק מהערבים היה עובד, ובסופי השבוע היה הולך אל החוף מדי פעם, אך בעיקר חי את החיי הלילה של העיר, והיה מבלה במקומות הנחשבים, תוך כדי שהוא מנסה להתחכך בדמויות בולטות בסצינת המוסיקה המקומית.

להוריו ולחבריו אשר שאלו אותו מדוע הוא לא חוסך כסף בעבודה במושב, שכן חקלאות היא עבודה מועדפת, ויונתן מכיר ויודע לעבוד בחקלאות, השיב שהוא עובר לעיר כדי להתחיל להתרגל אליה לקראת לימודיו באוניברסיטה.

הוא גר במושב כל חייו, הוסיף וכדאי שיתרענן ויכיר משהו אחר.

"חיים רק פעם אחת", אמר לאימו בחיוך, כאשר דמעה נצצה בעינה. חיבוק אחרון, "תשמור על עצמך", ו"תתקשר אם צריך משהו", שלוו בנפנוף נרגש לשלום, בזמן שעלה על הקו שלקח אותו אל החופש, או כך חשב.

הסיבה האמיתית למעבר לעיר הייתה טמונה עמוק בליבו, איזה רחש בלתי פוסק וחסר מנוח שלא חדל לטלטל אותו.

יונתן רצה להיות זמר. הוא דמיין את הרגע בו הוא עולה לבמה, אור הזרקורים עליו, הלהקה מתחילה לנגן, קריין מכריז:

"ועכשיו, קבלו את יונתן ולהקתו!", והקהל מתלהב ומריע בזמן שיונתן מתחיל לשיר.

"יש לך קול יפה".

"את באמת חושבת?"

"כן, ודאי". עינב חייכה אליו חיוך חתולי, והתחככה בו מעט, בזמן ששניהם ישבו על הספה אצלו בדירה.

היא הייתה יפה באמת- תלתליה שחורים ונופלים מאחורי כתפיה, עיניה עמוקות, מבטן חודר והן בצבע האגוז, ועורה צח. היא הייתה יוצרת שהחלה לכבוש לעצמה קהל מאזינים והערכה.

יונתן שמח על כך שאזר את האומץ להתקרב אליה.

גיטרה הייתה מוטלת ליד הספה. הם כתבו שירים. עינב התלהבה מהמילים שהיה כותב לה, שהיו מלאים תמימות ורעננות של יוצר טרי, והייתה מבלה אצלו יותר ויותר זמן.

בהתחלה הייתה קרירה, אך כמו הפשירה עם השעות בהן ישבו יחד ורקמו שירים וחלומות יחדיו. היא הייתה מתקרבת אליו יותר, נוגעת בו יותר, מלטפת, חיבוקיה הפכו ארוכים יותר.  

 הוא חש בר מזל באמת. המעבר לעיר, החליט באותו ערב, השתלם.

הם ניגנו ושרו.

"איזה שיר מקסים," אמרה לו, "בוא ננסה רגע בסולם אחר," רכנה על הגיטרה, והחלה פורטת מנגינה נוגה בסולם מינורי.

בבוקר הם מצאו עצמם שרועים יחדיו על הספה, גיטרה ודפים מוטלים תחתיהם. היא פיהקה פיהוק רחב, והתמתחה לה. "היה נהדר, יקירי. מתי תרצה שאבוא שוב?"

"מתי שנוח לך," אמר יונתן בשקט, "העונג כולו שלי," הוסיף אחר השתהות קצרה.

"לא כולו," ענתה, ומשהו בנימת קולה, קמצוץ של ממזריות בחיוכה, העיר ביונתן תשוקה שהייתה רדומה זמן רב. היא לטפה את לחיו ויצאה. כשהדלת נסגרה, הבין שהוא מאוהב.

"אני יכולה להופיע עם אחד השירים שכתבנו?" שאלה עינב מצידו השני של קו הטלפון.

"אממ... כן, למה לא." ענה יונתן בהיסוס.

"יופי, יש במה פתוחה ב'אדינבר' בחמישי בערב. יהיו שם אנשים שאני רוצה שישמעו אותי. תוכל לבוא אם תרצה." היה משהו ענייני יותר בקולה הפעם.

"תהיי בטוחה שאהיה שם," השיב יונתן בחיוך כה רחב, עד שודאי נשמע בצידו השני של הקו.

"אין לך עבודה בחמישי?".

"נכון, אני עובד שם." עולם קטן, מה?", ולפני שהספיקה להגיב, המשיך יונתן בנימה ביישנית מעט: "תגידי, את... חושבת שיהיה טוב אם אני אופיע?"

"בטח, בטח, אתה חייב לנסות," אמרה לאחר שתיקה קצרה.

יונתן נרשם לבמה הפתוחה. במשך אותו שבוע התהלך כסהרורי במסעדה, פישל כמה וכמה פעמים, אבל לא היה לו איכפת.

הוא עמד לעשות את מה שרצה, מה שתכנן. ההופעות החלו. שני זמרים שרו קאברים, והיו די טובים. עינב עלתה לבמה. היא נראתה נהדר, ובקהל נוצר רחש. "אני אבצע שיר שכתבתי," אמרה והחלה לפרוט... מחיאות הכפיים מילאו את חלל המסעדה כשהיא סיימה. היא ירדה מהבמה מחויכת.

"בהצלחה לך, יקירי," לחשה לו, בקול ובמגע שהייתה בהם רמיזה, כמעט הבטחה. הוא שם לב לפתע – כמה סקס אפיל יש לה. הוא עלה לבמה כמה דקות אחר כך, בבגדי עבודה עדיין.

"אני יונתן, אשיר לכם שיר שנקרא 'תקוות'. מקווה שתיהנו". הוא תפס את הגיטרה והתחיל לנגן.

ככל שהשיר התקדם פשטה דממה בקהל. כשסיים, לא היו מחיאות כפיים. השקט פילח את האוויר ואת ליבו. הוא כבר היה מעדיף לשמוע קריאות בוז מהקהל, והעיקר לשמוע תגובה. "תודה.." הוא פלט, ונס מהבמה.

כשירד ראה את עינב עומדת ליד מפיק מוסיקלי מוכר, מיכה.

"מעליב אותי שאני צריך לשמוע דבר כזה!", קרא בבוז, והיא הנהנה – "ממש גועל נפש," אמרה והביטה ביונתן בקרירות, כמו היה זר מוחלט. דמעות הציפו את עיניו. הוא שנא אותה. היא שיקרה לו, ניצלה אותו, וגרוע מכל – הפיחה בו תקווה. תקוות שווא שהתנפצה בתוכו וחתכה אותו מבפנים.

הוא נתקל במלצר אחר, ומגש מלא כוסות בירה נפל, קצף ורסיסים ניתזים לכל עבר. איכשהו הגיעו מטאטא ויעה לידיו, והוא החל לנקות את הרצפה בזמן שדניאל, בעל הבית, צרח עליו שהוא מפוטר.

הוא אסף את הזכוכיות, והביט בהן מעבר למסך המלוח של דמעותיו. אור הזרקורים נצנץ אליו מהזכוכיות בצורה מגוחכת, כמו לגלג עליו. שברי הזכוכית היו כחלומו המנותץ.

הוא השליך את השברים לפח, הסתובב, והלך משם.

(התחרות)

הממף, הייתה פה איזושהי אי-הבנה ביני לבין נעה (תודה רבה!) שעזרה לי להעלות את הסיפור.

חזרתי לצבא, העברתי לה את הטקסט בדרך-לא-דרך, אבל כנראה שלא הסברתי את עצמי טוב.

כחצי מהסיפור היה כבר שמור בבלוג כטיוטה, ולכן קיבלתם רק חצי סיפור, מה שגרם לעניין קצת לאבד את העומק שלו.

מקווה שתהנו יותר. =)