יום העצמאות הוא חג מיוחד כאן.

האירוע נחמד ולא המוני, כולם מכירים את כולם- פחות או יותר- וכך יוצא שכל הצעירים, גם אלה שגרים במקומות אחרים, מגיעים לכאן.

ואז אתה רואה איך כל שכבה מתקבצת לה.

ופתאום ראיתי אנשים שלא ראיתי שנים, דיברנו, וכל אחד עם החוויות שלו מהצבא/טיול/חיים, כל אחד עם השריטות שלו, השאיפות שלו וההתלבטויות האינסופיות.

אנחנו על הסף, בפתח של החיים, והמקום הזה מלא בחששות. 

כשהיינו ילדים היינו חברים והכל היה פשוט. בית-ספר, באים אחד אל השני אחרי זה, מסיבות של הכיתה/שכבה או אח"כ סתם מסיבות, או פויקע, תנועת נוער.. חברים.

היום כל אחד חווה את הרגע-לפני החיים שלו, במקום אחר, בכיוונים שונים לחלוטין.

רוב החברים שלי נראים סגורים על מה שהם רוצים לעשות בעתיד הקרוב לפחות.

אני לא.

הצורך הזה לבחור ולהחליט.. ובין כל כך הרבה אפשרויות.

עשיתי לעצמי תכנון לקרוב, מן לו"ז כללי כזה שכולל לעבוד עד אחרי החגים, לטייל, לחזור לעוד עבודה ולהתחיל ללמוד בסתיו הבא.

אבל אני בכלל לא יודע אם זה יצא לפועל, וגם אם כן- מה יקרה אחר כך?

אני עוד לא יודע מה אני רוצה ללמוד. יש לי את הנטיות שלי, אבל אין לדעת.

ויש עוד רובד בעניין, מעבר למקצוע ולפרנסה. 

הגשמה. הגשמה היא מילה מאוד "מכינאית", והיום אני קרוע מאוד לגבי המילה הזאת.

החוויות מהצבא והחיים וההתרחשויות בארץ מצליחים לייאש אותי ממש.

מצד שני, יש בי עוד הרצון לעשות משהו כדי לשנות. משהו. אני עוד לא יודע מה, אבל יודע שאני רוצה, ויש לי המון חששות.

עוד דבר שמרתיע אותי הוא שלימודים אקדמיים ברמה גבוהה והגשמה חברתית עוברים דרך צורת יישוב שאני לא אוהב- עיר.

כשאני קורא פוסטים של מאיה, כמו הפוסט האחרון, אני מבין שעיר היא צורת חיים של עוני מתמשך.

אתה למעשה עני במרחב, אותו אתה חולק עם המון אנשים. הכל בנוי, צפוף, עמוס ומזוהם.

אני כל כך רגיל למרחבים הבלתי-נדלים כאן, לשדות, לנוף, לקטוף פרי הדר מהעץ כשמתחשק.. 

אז אני רוצה לשנות את החיים שלי, רוצה לעשות משהו- אבל מאוד חושש שזה לא יחזיק. 

שאני אגלה שאני יותר מדי שונא אנשים, שאני חייב המון מרחב פרטי, כי אני רגיל אליו כמו שאנשים עשירים רגילים לכסף, למותרות ולרמת חיים מסויימת.

על הסף, עם כל החששות, ניצב לפני המון דלתות ובינתיים קורע את עצמי בעבודה כי כל השאר מוטל בספק.

לא מקדם את החיים שלי כי אני לא יודע בכלל לאן ראוי שיתקדמו.