יותר ויותר אנשים מגיבים בפליאה אחרי כל מקרה רצח מיותר. "איך יכול להיות?", "למה זה קורה?".

אחרי שמתפתחת תגרה בסוף משחק כדורגל, כל המדינה רועשת.

אנחנו מדינה של אנשים שיודעים לצעוק, לבכות, לכעוס, אבל לא מסוגלים להסתכל סביב, להסתכל פנימה.

החברה הישראלית היא חברה אלימה.

אנחנו אלימים בכל מקום. מפמפמים לנו אלימות בכל מקום ובכל רגע.

השיח הציבורי שלנו... בואו נראה, כשאנחנו רואים שידורים מהכנסת בחדשות אלה בדרך כלל רגעים אלימים, רגעים של צעקות, של חברות כנסת ששופכות כוסות מים על חברי כנסת אחרים.

תכנית השיח הפוליטי הכי נצפית שהייתה בישראל היא פופוליטיקה. תכנית שבה הצעקות, ההשפלות ההדדיות, חוסר ההקשבה וחוסר הכבוד לאחר הפכו לברירת המחדל של שיח ציבורי ופוליטי.

אנחנו רואים את זה היום, כשאני כותב פוסט בענייני פוליטיקה ומקבל תגובת נאצה שמתחילה ב"אין ספק שלאנשים עם דעות כמוך, אין מקום במדינה שלנו!". וממשיכה בתיאור של כמה אנשים כמוני הורסים את המדינה. 

יודע מה, מגיב יקר? אולי אתה צודק. אולי לאנשים כמוני אין מקום במדינה אלימה כמו המדינה שלך. אתה יכול לשמור אותה לעצמך. 

בתקשורת עולים כל כך הרבה מקרי רצח, שאנחנו מוצפים. אנחנו אדישים.

רוז פיזם, זוכרים? אפילו אני, אז בקורס מ"כים ובשיא הניתוק מאקטואליה, לא יכולתי להתעלם מהפנים התמימות והמלאכיות שנשקפו משער העיתון כמעט שבוע שלם. אז ביום הראשון זה מזעזע, וביום השני זה מטריד, ואחר כך זה כבר מאוס ולא מעניין וגורם לך להתעלם לחלוטין מסיפור שלצערי לא כל כך נדיר של ילדה שלא רוצים, וכמה קל ליותר מדי אנשים (בן אדם אחד זה יותר מדי, והלוואי שזה היה רק בן אדם אחד. היא לא הילדה היחידה שנרצחה ע"י הוריה) לחנוק, לדקור או לבתר את הילדים שלהם.

וכשאנחנו רוצים להתאוורר, ולשכוח קצת מהעבודה השוחקת, מהחדשות, מהפקקים ומהחיים באופן כללי, מה אנחנו עושים?

רואים טלוויזיה. אני שם לב שהטלוויזיה בבית שלי מדלגת הרבה פעמים מריאליטי לריאליטי.

ומה אנחנו רואים שם? אנשים שצועקים אחד על השני, אנשים שמתחרים אחד בשני, שדורסים אחד את השני, שמלכלכים אחד על השני מאחורי הגב או לא מאחורי הגב. ובסוף מה עושים? מסלקים את מי שאנחנו לא אוהבים. או המתחרים בתכנית, או הקהל או בכוחות משותפים מסלקים, מדיחים, מעיפים את מי שלא מעניין, לא אהוב או מפריע. זה פשוט וקל. 

והכל מחלחל לנו לתודעה ואנחנו לא שמים לב. אנחנו כבר לא יודעים למה הכל מעצבן אותנו, אבל הכל מעצבן אותנו וזהו.

המדינה שלנו היא מדינה על טורים גבוהים.

הכל צריך להיות מהר, עכשיו, כל אחד לפני השני- בתור לאוטובוס, או לרכבת. בכל מקום שאפשר לשלוף מרפקים- שולפים. עד ש"אפשר" הופך ל"צריך". למה חשוב לעלות לרכבת לפני מישהו אחר? לא יודע, במקרים מסויימים אם תעלה קצת אחרי כולם, תצטרך לעמוד קצת. אבל זה נורא, והעיקר שאני אעלה קודם, שהגברת המבוגרת יותר תעמוד. לא אני. אני אשב.

אני כבר לא מדבר על סוגיית הסכסוך המתמשך שלנו עם שכנינו. יש שיגידו שזה הבסיס לאלימות בחברה הישראלית. אני לא בטוח.

אני מניח שכאשר שלושת רבעי מדינה מריעה לסא"ל בצה"ל על אלימות כנגד אדם זר, זה משקף משהו.

נכון שכשכל כך הרבה אנשים רואים אלימות- ולא חשוב של מי נגד מי- כלגיטימית, זה משפיע על התודעה שלהם ועל מעשיהם לאחר מכן.

אבל יש עוד הרבה אלימות שמחלחלת. קל גם להאשים את המדיניות שלנו נגד השכנים, שזה מעין חצי השלכה של הבעיה החוצה.

קשה להסתכל פנימה, קשה לראות שאנחנו אלימים יותר כלפי פנים.

ואסיים את הפוסט בדוגמא פשוטה:

אם הרבה אנשים היום מאמינים שרצח רבין היה לגיטימי, כלומר רצח של אדם שנבחר על ידי רוב העם לעמוד בראשו ולהנהיג אותו הוא לגיטימי, אז אולי באמת לגיטימי לרצוח אנשים פשוטים ולא ציבוריים- כמוני וכמוך.