לבי יוצא לכל הספורטאים הישראלים באולימפיאדה. היום במיוחד לאלכס שטילוב.

כל כך קשה להצליח כאן, כנגד כל הסיכויים, ואיכשהו האכזבה שמורגשת מחוסר הצלחה (יחסי) היא אדירה.

לא מגיע למדינה קטנה שלא משקיעה בספורט שלה כלום בהשוואה למדינות מהן הגיעו המתחרים של שטילוב שיהיה לה נציג בגמרים אולימפיים בהתעמלות.

והנה, זה קורה בזכות התעלות, עבודה קשה והתמדה של יחיד. לא בזכות משהו מערכתי ומקיף.

אנחנו לא מספיק מעריכים את ההתמדה והעבודה הקשה, ומתמקדים בשורה תחתונה כמו "הודח לאחר 45 שניות של קרב", מה שלא מסמל קריירה שלמה של חתירה למצויינות, ייצוג בכבוד של המדינה ויותר מכל התמדה ועבודה קשה בתנאים לא אידאליים לספורטאי.

ספורט יכול להיות אכזרי, אבל אנחנו- מדינה ללא תרבות ספורט מכובדת- יכולים להיות אכזריים הרבה יותר. וזה עצוב.

אם כבר הישגים והצלחות אני חייב להשוויץ. 727 בפסיכומטרי.

למדתי לבד ועם אורי, שאת הציון הזוועתי שלו אני אתן לו את העונג לחשוף בעצמו.

בלי לשלם יותר מדי, בלי קורסים ותוך כדי עבודה. המטרה הושגה, אני יכול ללמוד בערך כל מה שאני רוצה. 

עכשיו השאלה- מה אני רוצה?

והיא תענה במועד מאוחר יותר.