כשאתה כמכשיר לא מכוון, הכל שוחק אותך.

המנוחה שוחקת, הפעילות שוחקת. למידה, עבודה- הכל מעייף ומתיש ולא מעניין.

חברים, הישגים, התעלויות- הכל משעמם במידת מה. זוהי לא רק הבדידות, אלא חוסר התאמה נפשית לחיים, או חוסר קשר למציאות.

אדישות כללית, אבל מעבר לה. משהו לא במקום. 

דברים זזים עכשיו, דברים טובים קורים, אבל משהו מאוד תשוש. 

משהו בפנים לא מתפקד. לא שמח ולא עצוב. אם הייתי יכול לצבוע את החיים שלי הייתם רואים אפור. המון אפור וכמעט באותו גוון. קשה להבדיל בין הטוב לרע. 

כהרגלי בקודש אני אדיש ולא מתפקד ולכן כבר פג תוקפו של הרישיון ורק היום אני עושה את הקורס הדבילי שצריך לעשות.

האמת, נחמד, אבל אין לי כוח לזה כבר אמרנו. האמת שזה יותר גרוע- יש שם אנשים נחמדים בסה"כ ולא תקשרתי עם אף אחד. אין עניין באנשים.

סוציומט עילאי ומתנשא עד הסוף.

אחותי אמרה לי שהיא בעד הבית היהודי. ביטלתי את דעתה והיא התעצבנה. שוב, עילאי ומתנשא. 

אבל אם את נוקטת עמדה לפי אמירה כמו "בנט זה אח", בלי הבנה מה קורה בפועל- מה שאת חושבת לא שווה.

יש לי את הנטיה הזאת לבטל דעות. אבל כשיש אנשים שאני יודע שהרבה יותר בורים אפילו ממני, אני נוטה לא להעריך את הלך החשיבה שלהם. לא להעריך את הדעה שלהם.

כשמישהו שנדפק מהמדיניות של הממשלה הנוכחית אבל מצביע לאותם אנשים שוב, כנראה שיש לו בעיה. מבחינתי הוא טיפש. 

יש לי הערכה יתרה לרציונליות, וכשלאנשים אין את זה הם צוברים אצלי פסילות.

איכשהו בפוסטים רושפי האש והאידאולוגיה שלי אין תגובות כמעט אף פעם, ואז אני לא מצליח להבין איך אנשים מעכלים אותם.

האם זה נשאר ב"הממ, זה מעניין", או ב"הממ, אתה אידיוט". או סתם ב"הממ, אתה טועה". אין לדעת.