אתחיל דווקא ממשהו לא קשור שמתחשק לי להגיד:
בשבוע האחרון כל חובבי הספורט שבינינו עדים לתצוגות מזעזעות של שתי הנבחרות בענפים המובילים שלנו (כדורגל כדורסל).
כבר לא עקבתי באדיקות הפעם, כי זו באמת התעללות למי שקצת איכפת לו, אבל דבר אחד פתאום הבנתי.
משחקי כדור או משחקים כלשהם הם משהו שאתה אמור לעשות בשביל הכיף. יש את הלאקי בסטרדס שגם עושים מזה קריירה, ואת אלה שגם ממש מצליחים והכל בסדר עם זה, כן?
כל הדיבור סביב הנבחרות הוא נורא "משימתי". "המשימה היא שלושה נצחונות", "משחק שחייבים לנצח" וכו'...
אתה רואה את השחקנים על המגרש ואתה רואה שאין להם גרם של חדוות חיים כשהם שם. לחוצים, אדישים, רק לא שמחים. התוצאות בהתאם.
וזה משהו שפוגע בנו כחברה. ההפרדה הזאת בין "כיף" ל"עבודה", או בין "כיף" לכל דבר אחר, בעצם.
המרכוז של ההנאה סביב דברים ספציפים שהוסכמו מראש- סקס, אלכוהול (או שילוב של השניים), צריכה של כל מיני דברים חומריים, לטוס לחו"ל ועוד- גורם לכיף להיות פחות שכיח בחיים שלנו, וגם הדברים שמוסכמים מראש הופכים לפחות כיפיים כי אתה "צריך" להנות מהם. זו מוסכמה חברתית שאתה חייב לעמוד בה, ואם לא נהנית בחו"ל נאמר, אז החיים שלך בקאנטים ממש.
אני זוכר שפעם נפל לי האסימון בצבא, שמצאתי את עצמי ממש נהנה באיזה תרגיל סבך בהשלמת חי"ר. נהנה מהטבע, נהנה מהתרגיל עצמו. סתם נהנה.
קלטתי שתשעים ומשהו אחוז מהשירות שלי לא עובר עליי בהנאה. גם כשאני עושה דברים עם התלהבות, "רבאק", מתאמץ ומשקיע- אני לא נהנה, זאת משימה. יש לי אולי סיפוק מסוים מהצלחה או העוצמות שהצלחתי להוציא מעצמי. אבל זה לא כיף.
אגב, אני בטוח שיש אנשים שנהנים מהעבודה שלהם. אני מרשה לעצמי להניח שהם לא הרוב. כמו שיש אנשים שלא נהנים מסקס, אלכוהול, דברים חומריים וכו'...
באופן לא מפתיע, אני נמנה על הלא-נהנים. כמעט מכלום. ולאחרונה אני נהנה עוד פחות.
על פוסטים שמתארים בעיות שלי קיבלתי לא אחת תגובות בנוסח "המודעות היא השלב הראשון בדרך לפתרון הבעיה".
אני לא בטוח שזה ככה אצלי. הרבה פעמים המודעות לבעיה מעצימה אותה. ברגע שהבנתי שאני לא אוהב את הבית, התחלתי לסבול פה הרבה יותר. זה התחיל להכניס אותי לדכאונות של ממש, ולא רק לפאסיביות. זו דוגמא, ויש עוד הרבה. כאילו אני מזכיר לעצמי שיש לי בעיה, ולא פועל כדי לפתור אותה, אלא פשוט מתייחס אליה ונותן לה להפריע לי ביתר שאת.
לאחרונה מה שמדאיג אותי זה שאני חרא של חבר ובן משפחה. לא נחמד, לא יוזם, לא זוכר, לא מתעניין. שקוע בעצמי בצורה קיצונית.
בטוח כבר כתבתי כאן שהחברים הם ההישג הכי גדול שלי, וזה הישג שאני לא שומר עליו. לוקח כמובן מאליו, בדיוק כמו משפחה.
לא רע לי לאחרונה. אני עושה דברים, אני בבית ואדון לזמן של עצמי, אבל איכשהו אני מצליח לדכא את הרצונות שלי. משהו תקוע לי באמצע. יש דברים שאני צריך לעשות ולא עושה, אבל יש דברים שאני רוצה לעשות ולא עושה. וזה יותר מטריד. בכל פעם שאני ניגש לעשייה כלשהי, אני ממש פונה אחורה והולך לעשות משהו אחר. לא מסוגל להתמיד בשום דבר מעבר לשנייה. גם כתיבת הפוסט הזה הייתה מאוד מקוטעת. קשה לי. לא ברור לי למה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
