הכישלון מעולם לא היה קל יותר. הבטתי בבחינה והיא הביטה בי אבל מבטינו לא נפגשו לעולם. מילאתי את טופס הלוטו, הנחתי אותו בזלזול על השולחן, הראשון להגיש וכבר ניגשתי לצאת כשנאמר לי שאסור לצאת בחצי השעה הראשונה של הבחינה. הנה נוהל שאף פעם לא נתקלתי בו ומקווה שלעולם לא אתקל שוב.

אתמול, מתוך הייאוש של הלימוד למבחן, נושא לא קשה יש לציין, פתחתי את "קדמת עדן" של סטיינבק, שאורב לי על המדף מזה שנה. מי מכם שלא ראו אותי קורא ספר בעיון, לא ראו היעלמות מהי. יש לי חבר שברגע שהעיניים שלי היו נחות על הדפים, היה אומר "התנתקות בעוד שלוש...שתיים...אחת...". מדהים מה אני מצליח לעשות מהדפים הכרוכים האלה. למי מכם שלא יראו אותי קורא, אומר שהדבר נראה כך: דמיינו שאני קנקן מלא במים, וברגע שהספר נפתח, הקנקן נוטה על צידו ואט אט מתרוקן אל תוך הדפים, והמים מחלחלים בינות לאותיות ונספגים ונעלמים, וסופו של דבר שהספר נשאר יבש והקנקן נשאר ריק.

הקריאה שלי היא מהירה, כאילו אוחז בי דיבוק. אני לא מתעכב כל כך על הניואנסים ועל המשמעויות, לפעמים אני מהרהר בדברים לאחר הקריאה. יש את הדחף להגיע להמשך הסיפור, להבין מה קורה, לחבר את התמונה. אני מכבה מחשבה שיפוטית כשיש מולי סיפור. אולי זו החומה שאני מסיר כשאני אוהב מאוד משהו ומתרכז בו מאוד. כבר קשה יהיה לי להגיד מה לא בסדר בו. אולי בקריאה שנייה או בדיעבד, אבל באותו רגע בו העיניים נחות על הדף המוח אחוז תזזית וצמא למילה הבאה.

במצב המרוכז עד אימה הזה הסביבה הופכת להפרעה אחת גדולה. השיחות שאולי בימים כתיקונם הייתי מנסה להשתלב בהן הופכות ללהג ורעש שיש להתחמק ממנו בכל מחיר. אנשים מייצרים כל כך הרבה קולות. אם תניחו קבוצה של אנשים בטבע פראי הדבר שיהיה הכי קשה להבנה הוא הצורך בשמירה על שקט כדי לשרוד. כשאנחנו לא בטוחים אנחנו מדברים עם הזולת. הדיבור משחרר בנו משהו, כמו צעקה על רכבת הרים, ואנחנו מרגישים טוב יותר לפעמים מבלי להבין למה.

כבר הרבה זמן שהמחשבות שלי לא התפזרו כך. לפני המבחן נזכרתי במשהו. אנשים מבלים זמן בלחשוב מה אנשים אחרים חושבים עליהם. כשלמדתי על המנהג הזה, אי שם בשנת המכינה, הוא נראה לי תמוה מאוד. לזמן קצר ניסיתי לשחק את המשחק והבנתי שהוא לא בשבילי. לא איכפת לי מספיק מה הזולת חושב עליי, מה ההיא או ההוא חושבים עליי, איך נראה הלבוש שלי בעיני האחר, או התסרוקת. יש משהו באיכפתיות הזאת שממריץ, שמדרבן, שפועל כחומר בעירה. אולי זו מוטיבציה מהסוג הלא נכון, ואולי מהסוג הכי נכון, ויש משהו באנשים סביבי, יש איזו תכונה. שאפתנות, חיוניות, מרץ וחיוכים לרוב. אני לא טועה לחשוב שלאנשים שמסביבי אין את הבעיות, החסמים והמכשולים שלהם, וגם לא נוטה לחשוב שהם יותר טובים או בריאים או הגיוניים ממני בהכרח. אבל לעיתים אני לא יכול שלא לקנא ברצון הזה לחיות את החיים ולשחק את המשחק החברתי, המשחק האנושי של לחיות בחברת בני אדם אחרים. כמעט לא היו מצבים בהם הרגשתי בעירה פנימית ורצון לטרוף את היום החדש שעולה. ובכל פעם הבעירה הזאת כילתה את עצמה תוך זמן קצר. חודש, אולי שלושה, לא יותר.

את הדיכאון שמוציא אותי מהמשחק החלפתי בשלוות נפש שמאפשרת לי להתקרב לזירה ותו לא. לא להיות מעורר רחמים אלא להשתלב, פרופיל נמוך כרגיל. לא מתבלט, זוכר את כולם והרבה לא זוכרים אותי. יש משהו נוח בזה.

עם הפסיכולוג אני חוזר הרבה למחבוא. לאותה גומחה קטנה בגינת הנוי הצמודה לחדר המחשבים בבית הספר היסודי. גומחה בתוך שיח עם פתח קטן שהייתי נדחק בו והייתי יושב בנוחיות עד לסוף המשחק. עד אז מעולם לא הייתי מוצא מחבוא טוב, וסביר להניח שהפסדתי הרבה פעמים במחבואים. אבל אותו מחבוא היה אידאלי ואני לא חושב שהחלפתי אותו אי פעם. הייתי יכול לעקוב אחרי התפתחות המשחק, ואני לא חושב שמישהו גילה אותו. אי אפשר היה למצוא אותי שם. היה ממש צריך להיכנס לשיח כדי לראות אותי, ובזמן הזה כל הכיתה בערך הייתה יכולה לפסול את המחפש. אני גם לא חושב שאי פעם יצאתי ממנו. זה היה סיכון גדול מדי, לחשוף מחבוא כל כך טוב.

מוסיקה היא אישה שאני אוהב אבל לא מבין, ואולי כאן נעוצה האהבה שלי אליה. כאילו שאם אבין אותה לאשורה היא תהפוך משעממת, ולכן נוח לי לשמור על עצמי בור במידת מה ולא להתמקצע בתחום.

אולי יום אחד אצליח ליצור בעירה פנימית, אש קטנה ועקשנית שתשרוד לאורך זמן, אש בת-קיימא. אשחק את המשחק בכבוד, גם אם לא אנצח תמיד, לא אחשוש מהפסדים, ואתקדם עקב בצד אגודל לעבר איזו מטרה נעלה.

אם אדבר אם אבא על זה הוא יאמר כמו תמיד שחסרה לי מטרה ובגלל זה אני כל כך לא ממוקד. כמובן שיש בזה הרבה, אבל הוא שוכח שהוא מניח שאני רוצה לחיות חיים של הצלחה. ואולי אני כן, אבל אני לא מבין איזו הצלחה בדיוק אני רוצה. ליודיאומוניאה יש הרבה פנים. אולי ליוונים העתיקים המושג היה יותר נהיר, אבל "לחיות טוב" או "גורל מוצלח" או מה שזה לא יהיה מעורר אצלי הרבה שאלות.