הפינה שלי בעולם

היה נעים בחוץ היום. החזאי הבטיח התחממות וקיים. השמש זרחה, היום היה יפה ורק בעיניים שלי מטרי גשם. סופה מתחוללת בגופי.

שנה וחצי עברה מאז הפעם האחרונה שכתבתי. היה אז יום קיץ במאי. והערב, ערב נובמבר. סתיו.

הספקתי מאז להתחתן, לעבור דירה, להחליף עבודה..

עונות חלפו.

והנה אני יושבת בקן הקטן של בעלי הטרי ושלי. מתגעגעת אליו בזמן שהוא אי שם בארץ זרה, רחוק ממני.

הנה אני, יושבת, בוכה, אומללה, פתטית, מרחמת על עצמי.

אני שונאת את העולם כרגע.

שונאת אותי. את עצמי.

אני מקנאה. ואני לא מתביישת להגיד את זה.

מקנאה באחרים.

באחרות.

היא יפה יותר,

אחרת מצחיקה יותר,

שניה אהובה יותר,

איתה אנשים באמת מדברים,

ממנה אנשים באמת תופסים

וההיא - היא כל כך... היא.

ובתוך כל הרחמים העצמיים האלה אני שוקעת אף יותר.

אני פותחת את הפייסבוק שמזמן הפך להיות מסך שקרי לאושרם של אחרים ואני נופלת בפח שלו.

ההיא מחייכת, זאת קיבלה יותר מ100 לייקים והחברים של ההוא ממש השקיעו בברכת יום ההולדת שלו.

אז אני בוכה יותר

ומרחמת על עצמי יותר

ומרגישה יותר פתטית משאי פעם הרגשתי.

מנסה לדבר עם בעלי שלא ממש מרגיש לי מרוכז בשיחה שלנו, מרגיש לי מרוחק.

ובוכה עוד.

ומקנאה.

ומקבלת טלפון מהחברה שהיתה אמורה לקפוץ הערב,

היא מודיעה שהיא חייבת לבטל

ולי כבר לא איכפת.

בתוכי כבר מתחוללת סופה אדירה. הראש כבר לא מתפקד משטפונות המחשבות.

אין לי כוחות.