אני לא יודעת למה דווקא ביום שבת הזה בשעה הזאת הצלחתי להחליט החלטה שמתבשלת בתוכי כבר כמעט חודשיים
אולי כי אני לא טובה בפרידות, אבל גם לא משהו בלהשאיר דברים מאחוריי בלי קצת מילות סיום.
אני חושבת שעם הזמן הידיעה שאני לא באמת יכולה לכתוב כאן הכל והנסיונות לצנזר את עצמי כדי לכתוב את מה שאני צריכה להוציא בלי שיבינו, הוציאו את העוקץ מהכתיבה שלי ואפילו אני לא נהינתי לקרוא את הפוסטים של עצמי בזמן האחרון.
עברו כמעט 3 שנים מהתקופה הכי כייפית בחיים שלי, סוף י"ב, דרך הזמנים הכי קשים שעברתי בצבא עד לחודשים הכי מבלבלים שמצאתי את עצמי טובעת בהם מאז שהשתחררתי.
לא בניתי קהל קוראים כלשהו, אולי חוץ מכמה חברים שעם הזמן רובם הבינו שהם מעדיפים לא לדעת מה מתחבא מאחוריי החיוכים שלי, או שפשוט העדיפו לשמוע את האמת ממני, אמת שאני בחיים לא אוכל להגיד בקול.
אני אמשיך לכתוב, כל פעם שאני מרגישה את הדגדוג בגב כשיש בי יותר ממה שאני יכולה להכיל, אבל כאן זה לא המקום בשבילי אם לשם שינוי אני רוצה לפרוס את עצמי בלי הגבלה עם המילים.
אם בכל זאת יש כאן מישהו שקרא כאן יהיה נחמד לדעת, לא בשביל האגו אלא כדי שהסיום הזה יהיה אמיתי עד כמה שמשהו יכול להיות אמיתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: