ציפור בניוטרל

שירה, כפרה עליה, שירבטה אותי למשעי. אחרי מאמצים קשים ועשן מהאוזניים, קבלו:

1. כשהייתי בת 13 או 14, הייתי מאוהבת עד עמקי נשמתי ושורשי שערותיי במורטן הארקט, הסולן של 'א-הא'. הייתי כל כך קרועה עליו, עד שלילה אחד פשוט נכנסתי לפאניקה והתחלתי לבכות*.

2. לפני כמה שנים לחצתי לבונו מ-U2 את היד. חי נפשי בספר התורה שזה קרה. עבדתי באל-על, ובדיוק חזרנו מטיסה כשהמטוס של U2 נחת, ממש על ידנו. היה המון בלגאן ודחיפות ובסוף מצאתי את עצמי מול הבחור, שהיה חמוד, נמוך (בדיוק בגובה שלי בלי עקבים, 1.70), ועם המון שיערות ג'ינג'יות על הידיים.

3. התחלתי לנהל יומן בערך מגיל 16, אחרי שמצאתי דרך להסתיר אותו מאמא שלי שחיטטה לי בחדר וחיפשה עדויות לרצוני להתאבד. כתבתי בעיר שירים. בעיקר מחורבנים. ובכלל לא רציתי להתאבד.

4. הקטע עם היומן תפס תאוצה כשעברתי לתל אביב, בגיל 20. אני עדיין שומרת שלוש מחברות עבות שבהם כתבתי בעיקר על זיוניי, הרפתקאותיי כתל-אביבית מתחילה ומתלהבת והגיגי המטופשים.

5. זו פיסת היסטוריה מעניינת ומשעשעת, אבל אין סיכוי שאראה אותה לנכדים.

6. בגיל 5, כשגרנו בסיני, תפסתי דג קטן והוא עקץ אותי. הצרחות שלי הרימו את כל החוף.

7. הכי אהבתי את היצור הדגי המוזר הזה, רקדנית ספרדייה. נהגתי לתפוס אותן בכוסות פלסטיק ולהסתכל עליהן שעות. רציתי להביא הביתה, אבל אמרו לי שהן ימותו ויסריחו.

* לפחות אי אפשר להגיד שלא היה לי טעם. גם היום, מיינד יו, הייתי עושה לו כאלה טובות שיש לו מזל שהוא נורווגי

גררררררר..........

והשרביט עובר, אחר כבוד, לאריאלה, פורטיס ו - נויצ'. מייק מי פראוד.