ציפור בניוטרל

הסילבסטר הכי מפחיד בחיים שלי היה זה של שנת 2000, עת התחלף לו המילניום בסערה וכולם חשבו שיקרסו כל המחשבים וכולנו נחזור לימי הביניים.

קלינט הפתיע אותי אולי שבוע או שבועיים לפני כן, כשחזר מחו"ל אחרי חודש של sms-ים וטלפונים קורעים וים של דמעות בשתי עיני. כל הסיפור בינינו היה הכי לא מתוכנן שיכול להיות: הוא היה בדרך לטיול הגדול של אחרי צבא, אני בדיוק נפרדתי מאיזה דביל והחלטתי שאני לא עושה יותר סטוצים כי כמה כבר אפשר. ובכל זאת ראיתי אותו ועפו לי הפיוזים, כמו תמיד. היה חרא של זיון, התרגשנו וזה. ולמחרת הוא התקשר אלי ודיברנו שעות. הוא התחיל לנסוע בטרמפים לתל אביב, ואני חשבתי לעצמי בשביל מה כל החרא הזה, הוא קטן ממך בשנתיים, פוסטמה, יש לו עוד הרבה קילומטרז' לעבור.

ובכל זאת לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים, את הטלפיים, ובלב הרגשתי שזה משהו אחר.

התאריך של הטיסה הגיע. הוא התקשר אלי משדה התעופה בדמעות ואני השלמתי עם מצבי. לא היו לי תקוות או אשליות, כבר נטשו אותי פעם לטובת טיול-של-אחרי-צבא. אבל אחרי חודש וחצי הוא פשוט צץ אצלי בסלון. השותפה והחתולות התעלפו מהתרגשות, ואני נכנסתי לפאניקה ששיאה היה בסילבסטר 2000.

חגגנו אותו בפאב ההוא של הקיבוצניקים, איפה שהכל התחיל, עם כל החברים מהאזור והמוזיקה המחורבנת והדי.ג'יי השיכור והנשוי שפעם התחיל איתי. וכשהגיעה הספירה לאחור הסתכלתי עליו והתמלאתי פחד. זהו זה, חשבתי. זה הבחור שתהיי איתו מעכשיו ולתמיד. הוא אוהב אותך הכי, חצה יבשות בשבילך. הוא שם את הכל בצד בשבילך. זהו. 

מאיר שלו כתב פעם שאהבה זה עניין של החלטה. יכולתי לקחת את הרגלים ולברוח בצווחות, אבל החלטתי להישאר.  

לפני עשר דקות הוא התקשר ואמר שהוא כבר יוצא לכיוון ושהוא אוהב אותי.

אני חושבת שזו היתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי אי פעם בחיים. 

2005 היתה אחת השנים היותר משמעותיות, אם חושבים על זה. אני חושבת שזה דיי משעמם לדבר על המטרות שהצבתי לעצמי, ועל הרזולוציות לשנה החדשה. יש אחרים שמצליחים לעשות את זה מעניין, אני כבר מתחילה לפהק. רק שיגיע כבר מרץ 2006, שהקבוק שמתנחל לי ליד הסרעפת ייצא בריא ושלם ומבסוט ואני אוכל להכיר אותו מקרוב, כי לאהוב אותו אני כבר אוהבת.

רק לאחרונה התחלתי לקצור כמה פירות בעבודה, אחרי שנה של אכילת קקה ושעות נוספות. בימים אלו אני מתחילה לעשות את מה שרציתי לעשות כשאהיה גדולה, ואני רק מקווה שימשיך ככה.

אני מאחלת לכולם, ולעצמי, בריאות ובריאות נפשית, המון אהבה והגשמה עצמית. רק לאחרונה התחלתי להבין מה שווים החיים האלו באמת, שזו זכות לחוות אותם, לבנות אותם, פשוט להיות בהם. אם הייתי מאמינה באלוהים הייתי מודה לו, אבל אלוהים שאני מאמינה בו כבר יודע. שרק ימשיך להיות ככה. באמת.