למה נסענו? אמא שלו ביקשה ממנו להרכיב איזה משהו אצלה בבית. יש אנשים אחרים שיכולים לעשות את זה, אבל אם לא היינו נוסעים היא היתה מתקשרת כל שבוע ומבקשת שהוא יבוא. אני לא רוצה לעשות יותר נסיעות של שעה וחצי באוטו העלוב שלנו, שרועד ומקרקש ופולט גזים רעילים. קלינט מכחיש את עניין הגזים, אבל אם אני הופכת לזומבי מרייר בזמן הנסיעה ורק משב רוח חזק מוציא אותי מזה, אז כנראה יש דברים בג'ו, כמו שאומרים.
אכלנו אצלה ארוחת ערב, היא נחמדה, היא אוהבת אותי, היא כל הזמן אומרת כמה היא מחכה לנכד הזה אפילו שיש לה עוד תשעה. כנראה שאני מפגרת, אבל זה מלחיץ אותי. שלא תחכה כל כך. מספיק שאני מחכה. אני לא רוצה שהיא תתייצב ראשונה בתור ותרצה לבוא אלינו לישון ולעזור ולכבס ולנקות ולבשל, אבל היא כנראה תעשה את זה בכל זאת.
אנשים כועסים עלי, אומרים שאני צריכה להודות למזלי הטוב שיש לי כזו חמות אוהבת ומוכנה לעזור. את עוד תברכי על זה, הם אומרים, אבל המחשבה שמישהי שאני לא חשה נוח בחברתה תסתובב לי בבית, תכבס ותבשל לי ותיכנס לי לחיים, מלחיצה אותי יותר מתינוק צורח וחוסר שינה ומתח ובלגאן.
היא רוצה שנתקשר להודיע לה כשאנחנו בדרך לחדר הלידה, ובכל פעם שקלינט יצא להשתין או לשאוף אוויר, שיתקשר ויודיע לה מה קורה. היא רוצה להיות שותפה לתהליך, היא אומרת. זה יפה מאוד והכל, אבל משום מה יש לי בעיה עם זה. אני לא בטוחה שאני רוצה לשתף אותה בכל התהליך. לא רוצה שהיא תלחץ יחד איתי. זו החוויה שלי, כמה פעמים כבר יוצא לבנאדם להשריץ?!
אני לא רוצה להתחלק, מצטערת. זה שלי.
הקטע הזה של שמירת הגבולות נשאר, כנראה, כל החיים. אף אחד לא קולט שצריך לשמור על מרחק מסויים מהחיים שלך, שזה שאת בהריון לא אומר שהכניסה חופשית ומשקה ראשון על חשבון הבית. זה מסריט אותי, המחשבה שיפלשו אלי, שאצטרך להשקיע כל כך הרבה אנרגיה בלנסות למתוח גבולות חדשים שפשוט אהיה מותשת מכדי להיות מאושרת.
וקלינט אומר: תעזבי, נו. למה את בכלל מתווכחת? בסוף אנחנו נעשה רק מה שאנחנו רוצים.
אגב, הזוג מהפוסט הקודם קבעו תאריך. נחשו איזה?
בדיוק אותו התאריך כמו שלנו. במקרה! הם אומרים. לגמרי במקרה!
זה ממש נחמד, לא? אמא שלו אומרת.
ממש.
ממש נחמד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
