ציפור בניוטרל

כאמור, וכפי שהובטח, סיפור הניתוח והלידה. פרק א':

כאמור, ביקרנו אצל הרופאה והיא אמרה – עכוזון. נשלחתי למיון למחרת בבוקר. משם הכל זרם נורא מהר, או ממש לאט, תלוי איך מסתכלים על זה, ובסוף הרופא קבע לנו תור לניתוח ביום ראשון. יצאנו משם הלומים לגמרי, הלכנו למוזס, לטרוף המבורגר ולהרהר במה שהולך לקרות וקלינט שפך קנקן מים על השולחן. לא מתרגש בכלל, מה פתאום.

וכך עבר לו סופ"ש ארוך והזוי, בו עשינו סקס פעמיים, סידרנו את התיק אלף פעם ונכנסנו להלם מידי חצי שעה. בשבת אכלנו צהריים עם ההורים. הארוחה היתה, כמגמת הסופ"ש, הזויה, ובה כל אחד מהנוכחים השתמש במילים "אני לא מאמינ/ה" על הטיותיהם השונות. בלילה הצלחנו לישון, וזה כנראה היה סימן לבאות.

הבאות לא איחרו לבוא. נסענו בבוקר לתל השומר, ארוזים עד השיניים. קיבלו אותנו, עשו מוניטור-אולטרסאונד-לחץ דם-חום-סקס סמים ורוקנ'רול, הכניסו לי ברז בווריד של היד, ושנייה לפני שנשלחתי אחר כבוד להמתין לניתוח, נמסר לי כי אנחנו נורא מצטערים, אבל זה לא יקרה היום. טעות ברישום, מכסת הניתוחים מלאה ואי אפשר לדחוס עוד אחד. תבואו מחר בבוקר.

כמובן שייללתי נואשות, כל הלחץ הזה ובסוף אני לא יוצאת מפה עם ילד? סעמק. הם נורא התנצלו, הביאו לי המון טישו, הרופא שרשם אותנו בטעות הגיע במיוחד כדי להחזיק לי את היד ולהגיד שהוא נורא מצטער, להראות לי בדיוק איפה היתה הטעות ולמה. אמרו לי להגיע בערב לאישפוז, ובבוקר יחתכו וישלפו.

הלכנו הביתה, אכלנו סביח אצל עובד, ישנו שלוש שעות, עשינו טיול שבו בכיתי שוב, מהלחץ, ובערב התאשפזנו למשעי.

ביולדות ב' קיבלו אותי מאוד יפה, חיררו אותי כה וכה, ושמו לי ברז חדש – בווריד של גב היד, שזה, כולם יודעים, המקום הכי כואב לדחוף בו ברז. את הישבן ההריוני שלי שיכנו באחד החדרים, חדר קטנטן שמיועד ליולדת אחת שעקב העומס הפך לזוגי. הזוגי שלי היתה רוסייה בשם אירה, חמודה אך קוטרית בטירוף, בהריון עם תאומות עכוזיות. קלינט בילה איתי כמה שאפשר ואז נשלח הביתה, להתמודד, ואני נשארתי לבדי. ניסיתי לקרוא, לא הצלחתי להתרכז. סליחה, הרלן קובן, זה לא אישי. התפתלתי במיטה, הלכתי כל חצי שעה לשירותים, ואם כל זה לא הספיק, אירה חטפה צירים באמצע הלילה, עשתה המון רעש כיאה לגיברת עם צירים ובעלה הסתובב בין הרגלים והפריע לכולם. היה סוכר.

האחיות באו להעיר אותנו בשש, מה שגרר המון פחחח מצידי, יען כי זכיתי לראות את השעה הזו מהצד השני שלה גם בלי עזרתן. הכינו אותנו לניתוח – חוקן (אם נשאר משהו אחרי הלילה), גילוח צחצוח ועירוי. לפני העירוי עשיתי מקלחת ארוכה, התאפרתי, סידרתי את השיער, כמו שאומרים בצופים, הֱיֵה נכון. לבשתי את החלוק המוזר הזה שמחלקים בבית החולים, ופה אני חייבת לציין שגם אם היו ממש מתאמצים, לא היו מצליחים להמציא פריט לבוש יותר מכוער. שמלה מנוקדת באורך הברך עם תיקתק אחד (!) בלבד (!!) בגב (סטואי: החלוק שלי מקולקל. אירה: לא, ככה זה צריך להיות). קלינט הפציע, כולו פיק ברכיים, דחפו לי עירוי שלא זרם טוב וכאב מאוד ביד, והמתנו.

בשלב מסוים נמרחנו על המטה, התחבקנו קשות וניסינו לישון קצת מכל ההיסטריה הזו, ובדיוק אז, ממש בשניה הזו, קראו לנו לניתוח.

פרק ב' ובו – ניתוח קיסרי! הו האימה! טוב, לא ממש.