ציפור בניוטרל

הניתוח!

(המשך פרק א' וכו')

סניטר בוכרי הגיע לשנע אותי אל חדר הניתוחים. אני יודעת שהוא בוכרי, כי אמרו לו משהו על זה בדרך, אבל תהרגו אותי אם אני זוכרת מה. הוא היה גבוה, ענייני וכאמור, בוכרי, וגלגל את המיטה שלי החוצה בעוד אנחנו מדדים אחריו, אני עם האינפוזיה, קלינט עם התיק. כולם בדרך אמרו לנו בהצלחה, בחיי, גם אם היה שם שטיח אדום זה לא היה מרגיש יותר חגיגי. התרגשתי כל כך שיכולתי ללדת בדרך, אבל זה לא קרה.

הגענו, הלבישו אותנו בניילונים ירוקים על הרגלים ועל הראש, הכניסו אותי ואמרו לקלינט לחכות בחוץ עד שיקראו לו. בפנים הושיבו אותי על כסא, פגשתי את המרדים ומיד התאהבתי בו, רוסי קטן עם זקן ועיניים טובות שהבטיח לסמם אותי עד אובדן חושים, החליף לי את הברז הכואב לברז כואב הרבה פחות והכניס אותי לחדר ההוא, החדר שבו חותכים.

הרגעים עד ההרדמה היו, בפירוש, המפחידים ביותר בחיי. לא זוכרת שפחדתי ככה כשעשיתי בנג'י. חדר גדול, עם מיטת גניקולוג משודרגת באמצע, המון אורות מסנוורים ומכשירים מצפצפים. הבוכרי החזיק אותי בידיים גדולות בזמן שעשו לי את זריקת הטשטוש לפני ההרדמה (קצת כואב) ואת ההרדמה עצמה (ספינאלית. לא כואב). רעדתי מפחד, מילולית. אף פעם לא עברתי שום דבר דומה אפילו, ולא ידעתי למה לצפות.

הדבר הראשון שנרדם הוא התחת. זרמים עוברים ברגלים, נהיה חם ונעים. לאט לאט האיברים מאמצע הגב ומטה הופכים כבדים וחמימים. ובינתיים פורשים אותך כדג על שולחן הניתוחים. כולם בודקים שהכל בסדר, שאני לא מרגישה כלום אבל עדיין בחיים, והמרדים, המלאך המושיע, נותן עירוי של פטידין להרגיע את ההיסטריה. פה חשוב להדגיש, שפטידין הוא החומר הכי ממסטל שיצא לי לנסות אי פעם.

באמת, זה משו משו הדבר הזה. ביקשתי הביתה, אבל לא נותנים.

מכניסים את קלינט, מתחילים לחתוך, אני עדיין רועדת. מסטולה, אבל מתה מפחד. לאט לאט, עם הפטידין והמרדים שמקפיד לדווח לנו שהכל בסדר, להתעניין בשלומי ולדאוג שאני נושמת, נרגעתי. אחרי כמה דקות התחילו לנער אותי. מה זה ניעורים, במרטיני של בונד לא טיפלו ככה, אבל מה, זה דיי נעים. כמו מסאז' טוב בבטן. אחר כך אמרו לי שארגיש קצת לחץ כי אני ממש לפני לידה. ואחרי עוד כמה דקות שמעתי את הצליל הכי יפה ששמעתי בחיים שלי.

הילד שלי בכה.

כמובן שמיד החזרתי לו בבכי משלי, קלינט דמע מאחורי המסכה ולפת לי את היד בכוח. שמעתי את המיילדת בודקת אותו ומתפעלת, ולפני שבכלל הבנתי מה קורה צץ לי תינוק מול הפרצוף. הוא היה מעוך ומקומט, העיניים שלו היו קצת נפוחות והוא לא היה דומה לשומדבר שחשבתי או שתיארתי לעצמי שייצא ממני.

נשיקה! סחה המיילדת בעליצות

הסתכלתי עליו, נישקתי, קצת רעדתי ורחרחתי אותו. לא ייאמן, אבל הריח המעלף הזה יוצא אתם מהבטן. מסתבר שאנשים יוצאים מאוד ריחניים, ופשוט הופכים מסריחים עם הזמן. זה בטח נשמע כמו קלישאה מטורפת, אבל זו היתה אהבה ממבט ראשון. איך שהוא יצא, נפוח וכחלחל ומצווח, ידעתי שהוא לגמרי שלי. חשבתי שייצא בלונדיני כמו קלינט, אבל הוא עשה דווקא לכולם, ויצא בעיקר דומה לעצמו, וקצת דומה לי. חשבתי שזה ייקח זמן, שאצטרך להתרגל, אבל אחרי שקלינט יצא אתו למקום ההוא, שבו בודקים את כל התינוקות, ואני נשארתי לייבב על השולחן בזמן שתופרים אותי, הציף אותי משהו שקשה לתאר. אם להיות פיוטיים וקצת מאיר-שלוים, הרגשתי כאילו שמש חדשה זרחה באופק חיי. כאילו הכל נסלח ונשכח, ואולי אלוהים בכל זאת אוהב אותי. זה לא שהחיים שלי היו נטולי משמעות, אבל כאילו הכל התכוון לרגע הזה בדיוק. כאילו גם אני קצת נולדתי מחדש.

בפרק הבא – התאוששות: סטואי מגלה שיש לה כוחות על ושוקלת להצטרף לאקס-מן.