למרות שאני הרבה בבית, את הזמן הפנוי שלי אני מנסה לנצל לשינה, קיפול כביסה, החזרת הבית למראה הטרום-פיגוע ושאר ירקות, שמרקיבים ברגעים אלו במקרר. בשבוע שעבר הייתי אצל ההורים ואני רק מייחלת לרגע שבו אסגור את ענייני מול הביטוח הלאומי ימח שמם כדי שיעבירו לי כבר את הכסף, הקמצנים, ואוכל לחזור לשם. היה כה כיף, כירכרו סביבי, בישלו לי, הכינו לי וקנו לי עד שכבר לא היה נעים. טוב, בעצם היה ממש נעים וכבר התרגלתי לשלוח אנשים להביא לי מים ואת השלט של הטלוויזיה ולהדליק לי ולעשות בשבילי מפה ועד קטמנדו.
איתי כפרע למד לינוק כמו עכברוש גדול, ואני כבר נוטפת כמו פרה הולנדית. בזמן האחרון צריך מאוד להיזהר כשהציץ יוצא לו בטעות מהפה באמצע האוכל, כי זה משפריץ לכל הכיוונים, אני לא צוחקת. עם זאת, בעסה חדשה נכנסה לחיינו: הגזים. הילד מתקשה להפליץ ולחרבן, וכואבת לו הבטן, ואז לנו כואבות האוזניים. בהתחלה התפעלתי כמה הוא ישן ולא מקטר. איזה ילד טוב, לא בכיין בכלל, סחתי לכולם. מה ידעתי. לפני שבוע הוא פתח כזו שועה, השמים נפלו. צורח כמו שיעי על הגדרות, המסכן, וחובט בעצמו בתסכול. החיים קשים.
אתמול יצאנו בערב לזוג חברים, לפוש ולאכול ארוחת ערב, אבל לאיתי היו תוכניות אחרות. לא נח לרגע, לא משנה מה עשינו. שלפתי ציץ, ניענעתי, חיבקתי, שומדבר. בוכה בוכה. תיכנס כבר לאוטו וניסע, ראבאק. קלינט מצדו, אוהב להשוויץ באיתי, אבל את העבודה המלוכלכת אני עושה. בבית הוא לא תמיד שומע אותו בוכה, איכשהוא התדר לא ממש מסונכרן אצלו, סעמק. וגם זוג החברים האלו עלו לי על העצבים. הבחור טען שהוא רזה מידי (הוא אכן קצת רזה לגילו, אבל אם בטיפת חלב אומרים שהכל בסדר, אז הכל בסדר) והבחורה רצתה להחזיק אותו, שזה טוב ויפה, אבל הוא כמובן בכה, והיא ניסתה לסתום אותו במוצץ. שלא תבינו לא נכון, אנחנו אוהבים מוצץ, מוצץ הוא חברנו הטוב וכו', אבל אם הילד לא רוצה מוצץ, לנסות לדחוף לו ולהחזיק את המוצץ בפה שלו בכוח, זה מתכון להעיף לאמא שלו את הפיוז. אני אוהבת את הבחורה הזו, אבל באותו הרגע התחשק לי לזרוק אותה מהמרפסת (כמובן אחרי שאקח את העולל בחזרה).
וכצפוי, איך שהגענו הביתה, הוא נרגע ונרדם. אוף. מתי יהיו לי חיים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
