ציפור בניוטרל

(אני מצטערת, באמת, קשה לעדכן ביד אחת. אם למישהו יש בעיה עם זה, שיבוא לעשות בייביסיטר)

שעה אחת ביום, זה מה שאני מבקשת, שעה אחת לעצמי. אני אספיק הרבה בשעה, סמוך עלי. ללכת לשירותים ולהתקלח ואם כבר אנחנו כאן, אני אשמח גם לעשות סקס מידי פעם, אם לא אכפת לך. ואולי גם להרהר כמה דקות על משהו אחר חוץ מכמה אכלת, למה אתה בוכה, כמה זמן עבר מאז שהחלפתי לך ומה הקטע עם כל מקרי המוות בעריסה האלה, ישמור אדושם.

הוא צמוד אלי כמו גור קופים. לפעמים הוא נרדם, ואז אני מעבירה אותו לעריסה שלו, רק כדי לקום אליו אחרי 30 שניות בדיוק, יען כי הוא צווח כמו שיעי על הגדר. סליחה, סליחה באמת. השארתי אותך על קצה קרחון באלסקה והלכתי לעשות שופינג. אני פה! שני מטר! תן לפחות לשחרר את השרירים ביד!

לפחות עכשיו אני מבינה משהו. כמעט כל מי שאני מכירה הכיר מקרוב את החוויה המפוקפקת, כשבגיל 16 (או 15, או 14, מה אני מבינה) ההורים שלו הפריעו לו להחביא את הנקניקייה עם החברה הראשונה. מדובר בנקמה. אחרי שהתכנסנו לרגל העניין לא פחות משלוש פעמים והפסקנו באמצע, הבטחתי לגור המצווח שבגיל 16 אני אחזיר לו. רחמנות על קלינט: כאבי ביצים בגיל 30 זה ממש לא לעניין.

אבל עזבו אתכם מקיטורים...

כפרה!

בהתחשב בעובדה שכבר הצלחתי לבשל ולהקפיא אותו באמבטיה לסירוגין, לדפוק לו את הראש בכמה הזדמנויות ולהאכיל אותו בפיח המגעיל של רמת גן, הילד מגלה כישורי הישרדות נדירים. מבחינתי זה נס שהגיענו עד הלום, אי לכך ובהתאם לזאת אני אכן מתכוונת להחזיק אותו על הידיים כמה שהוא ירצה, או עד שאני אקבל קילא. מה שיבוא קודם.

איש מעצבן מהמשפחה: הוא יתרגל להירדם עליך ככה, זה לא טוב.

סטואי: זה לא לכל החיים. בגיל 16 אני אשלח אותו לשכב על מישהי אחרת.

** לאור התלונות הרבות על המצעים הערביים שלי, הלכתי ורכשתי (במבצע!) זוג סטים חדשים בורדינון, ואני מצפה להתייחסות.