ציפור בניוטרל

אני מאמינה שאינטליגנציה זה דבר שנולדים איתו, לכן קשה לי להסביר את ערימת הדייטים ההזויים שהיו לי עד גיל 24. בכולם אשם, כנראה, כושר השיפוט הלקוי ברמות מחרידות ממש שהיה לי באותה תקופה. הייתי דיי כוסית והזדמנויות לא חסרו, אבל בכל פעם שהסתמן דייט האיי-קיו שלי התפוגג כנאד ברוח. חלק מהדייטים היו הזויים בכיוון החיובי, חלקם בשלילי, חלקם מסוכנים. כשאני חושבת על זה, עצם העובדה שנשארתי בחיים ואפילו לא נאנסתי היא סוג של נס. בקיצור, יש לי יותר מדוגמה אחת לפרויקט של su, וקשה לי להחליט. בינתיים קבלו את הסיפור הזה, ואם תהיה לי מוטיבציה יהיו עוד כמה.

באחד מימי חמישי שוטטתי לי בתחנה המרכזית של באר-שבע, מעבירה את הזמן עד שיבוא האוטובוס המקרטע וייקח אותי אל החור המושבניקי שגרתי בו. התחנה, כהרגלה בימי חמישי, שרצה חיילי משטרה צבאית שרק חיכו לתפוס איזה חייל קרבי פרוע נוצות כדי לדפוק עליו את היומית. למרות שהדבר הכי קרבי שהיה בי טס לחו"ל חודשים לפני האירוע, החליט אחד המצ"ים לצוד אותי כבמבי תועה ומטופש. אני כבר דמיינתי את עצמי מבקרת (שוב) במשרדה של קצינת הח"ן הדאבה ומוצמדת (שוב) לבסיס עד שייגמרו המנות החמות בשק"ם, אבל למ"צ היו תוכניות אחרות. מרוב הפתעה, ובהתחשב בעובדה שהיו לו עיניים ירוקות, הסכמתי לתת לו את הטלפון שלי.

באותה תקופה היה לי ידיד נפש בשם ר'. פירוש המושג "ידיד נפש" הוא בחור שמת לנכס אותך לעצמו אך יודע שאין לו סיכוי, ובינתיים אוכל את הלב כשאת מספרת לו על הזיונים שלך עם אחרים. הוא אמר לי שאסור לסמוך על מ"צים וששום דבר טוב לא יצא מהדייט הזה, אבל אני ייחסתי את הגישה הזו לעובדה שהוא היה חייל קרבי פרוע נוצות בעצמו, ושנא מ"צים כמעט כמו את בני דודנו מהשטחים.

בשישי בערב הגיע המ"צ ירוק העיניים, שנקרא לו י', לאסוף אותי בפיאסטה קטנה ודחוסה בעוד שני חברים. אני קיפצתי בעליזות ובתמימות של עז לתוך הרכב ויחד נסענו אליו הביתה, מחור נידח אחד למשנהו.

החברים התאדו באופן כמעט מיידי איך שהגענו לבית של י', שהיה ריק באופן מאוד נוח. שתינו משהו, הוא נראה לי נחמד והעיניים הירוקות עדיין עשו לי את זה. תהיתי מה נעשה בהמשך הערב. החלטתי לתהות בקול, ואז בישר לי י' שההורים שלו לא יגיעו עד מחר, הפיאסטה היתה של חברים שלו (והתאדתה יחד איתם) וכמו שזה נראה, אין לנו איך לצאת מהבית ואני אאלץ להישאר לישון.

זה מאד עצבן אותי. הבהרתי לו שזה מאוד מעצבן אותי, אבל לא היה לנו מה לעשות ונהיה לי משעמם, אז שכבתי איתו (דודה, תנסי לנצח את זה). ואז גם הכרתי מקרוב את המושג "מזיין כמו שפן"*. הבחור תפר אותי כמו זינגער ידנית מהדגם המיושן, ומידי פעם נהם אלי: גמרת? גמרת?? ועכשיו?? כשנגמר כל הסיפור המייגע הזה כבר היה כמעט בוקר. אני החלטתי להוסיף עוד סוג של השפלאו, התקשרתי לידיד הנפש ר' והתחננתי בפניו שיבוא לחלץ אותי. הוא הקשיב לי בשקט ויכולתי לשמוע את השיניים שלו חורקות את הסתימות החוצה. כשהוא הגיע, אחרי שעה מורטת עצבים בה התפללתי שי' לא יתעורר, הבנתי שהיה יכול להיות הרבה יותר נעים ומהנה אם הייתי מתקשרת להורים שלי, שיחסיי איתם מעולם לא היו כה גרועים כמו בתקופה הזו, ומבקשת מהם את אותו הדבר.

למחרת י' התקשר, ואמרתי לו שאין לי שום עניין ורצון להמשיך להיות איתו בקשר. הוא קיבל את זה מאוד יפה, ומיד מצא אוטו (קסם!) והגיע אלי הביתה. לזכותי ייאמר שאפילו לא נתתי לו להיכנס, וגירשתי אותו מהחצר.

עם ר' אף פעם לא שכבתי, ובתמורה הוא זוכר לי את המקרה הזה עד היום.

* כשאומרים את זה, מתכוונים בעצם לארנב, כי שפן זה חיה קטנה ומכוערת שחיה בין הסלעים, ואני ממש בספק אם מישהו ראה אותה איי פעם מזדיינת