ציפור בניוטרל

הטוסטר תמיד מקפיץ אותי, לא יעזור כלום. לא משנה כמה אני אעמוד לידו ואומר - זה רק הטוסטר, ועוד מעט הוא יקפוץ כי ככה זה טוסטרים ותירגעי - בכל זאת אני מתה מהתקף לב כל פעם מחדש.

אחרי שאיתי נרדם מרגיש לי פתאום כאילו אמצע הלילה. אני אוספת צעצועים, תולה כביסה ושוטפת בקבוקים וכך חולפת לה שעה ותהילת עולם, ואני מרגישה שעוד רגע בוקר ובעצם בכלל עוד לא נגמרו החדשות. וגם עייפה. מה זה עייפה, קרועה. וכל הגוף דואב. עזבו אתכם מספורט, נסו לסחוב ילד במשקל 9 קילו כל אחר הצהריים. איך השלושה קילו האחרונים לא יורדים ממני עם כל הסחיבות האלו, איך.

הקיצר, חזרתי לעבודה מהר ממה שרציתי. הקפיצו אותי באמצע חופשת הלידה, אמרו - מקימים מגזין נשים חדש ואת תפיקי אותו! אחרי שהתאוששתי קמעא מההלם, חשבתי לעצמי שאולי נמצא מטפלת חביבה ונחזור לעניינים. במילא אין לנו שקל על התחת וזה היה התכנון המקורי. מצאנו מטפלת חביבה, או לפחות ככה חשבנו. בפועל המטפלת היתה מניחה את איתי כעציץ בסלון ומבשלת את בישוליה העיראקיים, שמעולם לא טעמתי לכן איני יודעת אם היו טעימים או לא אבל הריח נדבק יופי לבגדים שלו. כל אחר הצהריים היה חוזר כאילו בילה בסיר בעצמו, הסתודד עם הקובה. אחרי שסיפרה לנו שהוא "יצא לבד" מהטרמפולינה החלטנו לפטרה לאלתר. למזלנו שמרו לנו מקום באחד המשפחתונים היותר מומלצים באזור, איתי התמקם בסבבה וכולנו מאושרים.  

אז חזרתי לעבודה. יש לי טור שעוסק באימהות טרייה (אלא מה) ומשכורת גלובלית, ככה שאין לי שום אינטרס לכתוב מעבר למינימום ההכרחי. לא שזה משנה, כי במילא מדובר בעיתון מגזרי ואף אחד לא קורא. אני מאוד מחבבת את העורכת שלי, יחד אנחנו עמלות על מגזין מרהיב עין עם הפקת אופנה מושקעת וכל מיני קישקושים של בנות, ומקבלות קרוב לאפס תגובות.

את רוב המחמאות על הטור שלי אני מקבלת מאמא של קלינט, ששולחת אותו במייל לחברותיה, ולבנותיהן של חברותיה ולחברות שלהן ולשכנות ולקרובי משפחה מעבר לים. כולן חושבות שהוא מאמֱם.

אמא שלי לא קוראת אותו כי הוא לא ממש מעניין אותה. היא סבתא מצויינת, אבל עד שאני לא אהיה בטלוויזיה היא לא תבזבז עלי את הזמן. אבא שלי קרא את אחד הטורים, צחק ואמר: "זה על שטויות, אבל את כותבת קליל כזה ומצחיק". חשבתי לרגע אם להיעלב או להרגיש מוחמאת, ובחרתי ב - 2. בכולופן, זה לא בוואי-נט או בנרג', ככה שמה זה משנה בכלל.

מה שכן, יש לי המון חופש אומנותי. טוב, לא ממש חופש אומנותי, יותר חופש כזה בכללי. אני חייבת להופיע לעבודה, אבל יכולה להגיע וללכת פחות או יותר מתי שבא לי, כל עוד היא נעשית. זה יתרון עצום כשהילד חולה - והם חולים הרבה - אבל מצד שני זה טפשי. שיתנו לי לעבוד בבית, לא חבל על הדלק ועל החניה? טוב, להם בטח לא חבל, ויש שם איזה דביל שבודק כל יום מי הגיע. או לפחות ככה מספרים לי. זה כל כך הסתדרות, אני אומרת לכם. פשוט ערוץ 1.

עקב כך ובהתאם לזאת, לפעמים אני מגיעה לעבודה, משלמת על דלק ועל חניה, עובדת במשך שעה ובשאר הזמן מגרבצת עד שמכחילות לי האצבעות (מטאפורית, ווטסון), מחליפה את התמונות של איתי בדסקטופ ובשומר המסך, גולשת בפורומים של הורות בתפוז ובוואי-נט עד שבא לי להקיא מעצמי, ואז חושבת מה כדאי לאכול היום. אם נחה עלי הרוח אני יוצאת לטייל.

העניין הוא, שאני עובדת מאוד יעילה. ומאוד זריזה. אני כותבת מהר ועורכת מהר ומשיגה את מי שצריך להשיג מהר כי אין לי סבלנות ואני שונאת שחופרים לי בשכל. אני יכולה לעשות את זה מהבית באותה יעילות ובהרבה פחות עצבים, ולא לחשוב מה כדאי ללבוש בבוקר. ובמילא אף אחד לא קורא אותי, אז מה זה שווה?

אני כל כך עייפה. רק תשע ורבע? חשבתי שאחת עשרה לפחות. למה חייבים לשים שידורים חוזרים של "תיק סגור" ב - 12 בלילה? עושים לי בכוונה?

חשבתי ברצינות ללכת לישון ולהתעורר במיוחד לרגל התוכנית. סדרה כל כך מצויינת ששווה לקום בשבילה, גם אם יש לך ילדון שמעיר אותך ב - 06:00 על הדקה וכל פיסת שינה חשובה.

ובנימה אופטימית זו.