בסוף תפסו אותו, את החלאה. תארתי לעצמי שזה מה שיקרה, אבל למרות זאת הקפדתי לסגור טוב את החלונות, גם את זה שבמטבח שאין שום סיכוי שמישהו ינסה לטפס ממנו, אלא אם הוא עכביש או חשופית. כן, נכנסה לי חשופית דרך החלון למטבח. זה היה מאוד מגעיל, אבל לפחות היא לא ניסתה לאנוס אותי.
לא שנראה שהתאמצו במיוחד. כל דיווח חדשות נפתח בתמונה של עובדי משטרת ישראל משתזפים על המכוניות שלהם ומנהלים איזה הא ודא עם האצבע תקועה עמוק בתחת (קלינט ואני: מה אתם עומדים?? תרוצו!!).
למרות שניסו לערב גם אותי בעניין (שלטי חוצות: "בואו ונתפוס אותו יחד". סטואי: "בואו לא". איש באוטו ליד: "?") בסוף דווקא הצליח להם לבד. מעניין מה הוא עשה בנהריה. הייתי שם אולי פעמיים, ואין שם כלום. באמת. אפילו אנשים אין.
מה שכן, אני חייבת לקלקל קצת את השמחה. נורא מצטערת, אבל התמונה הזו שלו אתמול, עם שלושת השוטרים שאחזו בו כמו איזה שועל חולה כלבת מול תקתוקי המצלמות שאפילו עיוור היה חוטף מהן אפילפסיה, משהו בה היה קצת דפוק.
לא שאני מרחמת על החולירע. בהחלט מגיע לו לחזור לקלבוש ולהמשיך לתפקד כאשתם הסוררת של אגף ד', אבל משהו בתמונה הזו גרם לי קצת להתכווץ. נכון שהוא חרא, אבל מדובר בחרא אנושי, ואיך שאנחנו מתייחסים אליו מעיד הרבה יותר עלינו. לאחוז אותו בעורפו מול המצלמות כמו שקית גראס או נשק של חמאסניק לא מוסיף לאף אחד כבוד.
ומה שצרם יותר מכל הם החיוכים הזחוחים של השוטרים סביבו. תגידו, מה אתם מחייכים? לא חייכתם ככה כשהוא ברח לכם מתחת לאף. אין פה שום סיבה לגאווה. כמו שאני לא מרגישה גאווה מיוחדת כשאני מסיימת לערוך טקסט עקשן במיוחד. עשיתם את העבודה שלכם. עכשיו להחזיר מהר ולאבד את המפתח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
