אנחנו שוכרים דירת שניים וחצי חדרים ברמת גן ומצליחים לגמור את החודש. לא נשאר הרבה אחרי שהוא נגמר, מספיק לדלק וחניה וקניות ביום שישי. את הטיטולים והאוכל לאיתי ההורים שלי קונים, ככה סיכמנו בינינו, ובינתיים מסתדרים.
אין בזה שום דבר רומנטי, זה חרא צרוף. עשרות מריבות ודמעות ואצבעות רועדות בכל פעם שאנחנו בודקים את היתרה במסופים של הבנק או באתר המעודכן בקושי. בסופו של דבר משלימים כי הרי אין אשמים, וממשיכים לעבוד כמה שאפשר ולבזבז כמה שפחות.
ברגעים שאני כועסת - כשאני לא יכולה לקנות את הנעליים המדהימות ב"קמפר" שעולות 700 שקל ימח שמם, או לחכות עוד חודש-חודשיים כדי לקנות לאיתי כיסא בטיחות יותר גדול, או כשאי אפשר ללכת לסרט, או כשחייבים ללכת בנפרד לחתונות כדי לחסוך בצ'ק - אני בוכה קצת, ונזכרת שבסך הכל אנחנו דווקא בסדר. יש לנו ילד בריא ומאושר ומספיק כסף כדי לשלוח אותו לגן שהוא אוהב, ולא לאיזה מעון ויצו לילדים מוכים. הדירה שלנו זעירה אבל אני מחבבת אותה דווקא, לשנינו יש הורים ואחים ועבודות לא רעות. חבל לבכות. יכול היה להיות יותר גרוע.
אבא שלי אמר לי פעם שאצלנו במשפחה, כסף בא רק מעבודה קשה, ככה שאין טעם למלא לוטו או לגרד כרטיסים.
עידן, זוכר שסיפרתי לך? אתה אמרת שאבא שלי מאוד חכם, ושזה בדיוק מה שתאמר לילדים שלך. כמה שנים מאוחר יותר הבנתי שאבא שלי ואני חולקים אמונה תפלה שלא כתובה בשום ספר ולא מצויירת לאף חתול שחור על הזנב; אנחנו מאמינים שאסור לבזבז את המזל.
אנחנו מאמינים שכל אחד מקבל כמות מסויימת של מזל בחיים, וצריך להשתמש בה בתבונה. לא מזמן היתה איזו הגרלת לוטו גדולה, בערך כמו עכשיו, ואמרתי לו שאני מפחדת למלא "כי מה יהיה אם אזכה? זהו, יתבזבז לי כל המזל". הוא צחק ואמר שזו בדיוק הסיבה שהוא לא ממלא. כי מה יהיה אם נזכה? זה בסך הכל כסף, אבל מה אם מישהו יחלה פתאום, חס וחלילה? או שתקרה איזו קטסטרופה אחרת, ולנו יהיה אוברדראפט בסיכויים?
אז ככה זה. אני לא ממלאת טפסים או מגרדת כרטיסים, לא מגרילה או מהמרת, אבל גם לא כועסת אם קלינט מתקשר ואומר שזהו, עכשיו הכל מסודר כי אנחנו בטוח זוכים בחמישים מיליון. "זה בסך הכל סיכוי של אחד לשישה מיליון בערך", הוא מצחקק, "המספרים לטובתנו". אני שמחה שאין יותר מידי סיכוי ולא מקווה לזכות. אז נכון שאין לנו כסף, שכבר חודשים שלא יצאנו לבלות וכמעט ביטלנו את הלוויין, אבל את המזל שלי אני שומרת לדברים יותר חשובים.