ציפור בניוטרל

מידי פעם אני חושבת שאולי באמת כדאי לעדכן את הבלוג. הרי למה בעצם אני מחזיקה אותו? זה כמו דירת נופש בטבריה. דירת נופש וזה, אבל למי יש כוח לנסוע שעתיים. ועוד בפקקים. ועוד לפגוש טבריינים.

אני עייפה. עייפה טיכו. איתי חולה, מידי פעם עולה לו החום, הוא מפיק נחלים של נזלת ומשתעל ככלבלב. אם כל זה לא מספיק, אז יש לו מהפה ריח של, ובכן, בהתחשב בעובדה שמדובר בילדי הקטן שאני כה מתה עליו, ההגדרה הכי עדינה שאני יכולה לחשוב עליה היא שמדובר בריח של חרא. תחשבו מה היה קורה אם היתה לכם צננת ושעלת מנג'סת, ובנוסף לא הייתם מצחצחים שיניים או מגרגרים מי פה, או שותים משהו מרענן. ואז הייתם עושים בההה לאמא שלכם לתוך האף, ונראה אם היא לא היתה מתעלפת.

 את הלילה האחרון העברתי בלהוריד לו את החום ולהרגיע אותו, תוך שאני מנסה לא להעיר את קלינט לבל יגיע עייף לראיון המאוד חשוב שיש לו למחרת. בסופו של דבר ישנתי עם העולל בחדר העבודה/ החתלה על מיטת נוער. דווקא היה לא רע, אבל אני עייפה.

רוב הזמן אני נשבזת קשות מהעבודה, ומחכה כבר לצלצול הגואל שיזמן אותי לראיון המיוחל. אמרו לי שזה רק עניין של זמן, אבל קשה לי עם הקונספט הזה. זמן זה דבר מאוד נזיל, והוא יכול לנזול במשך המון זמן עד שישכחוני.

ההורים הפרטיים שלי עומדים ככל הנראה בפני פירוד, אחרי שנים בהם התמחו בלמרר זה לזה את החיים. אין לי שום בעיה עקרונית עם זה, פרט לעובדה שהם מקפידים לשתף אותי. הם מתלוננים באזניי לסירוגין, מספרים לי כל מיני דברים שלא בא לי לשמוע כבת אדם בכלל וכבת שלהם בפרט - בגידות, לכלוכים, מריבות ישנות ושאר חולירות מהבוידעם. בהתאם לשיטת ה"לסירוגין", הם הולכים לכל מיני מקומות לסירוגין, ובאים לבקר אותנו לסירוגין. ככה שאני נאלצת לארח אותם כל שני וחמישי, ועם כל הרצון הטוב והכבוד לסבא וסבתא וכאלה, כבר דיי נמאס לי.

אני מקפידה לומר לעצמי כל הזמן שזה לא ענייני וזה לא מעניין אותי, שזה שני דברים שונים שהם כמעט אותו הדבר, ובכלל, אין לי מקום בראש לשטויות שלהם. יש לי יותר מידי גם ככה, המוח שלי מרגיש רוב הזמן כמו דרך השלום בשמונה וחצי בבוקר.

אני צריכה לחשוב חיובי ולקוות שיזמנו אותי כבר לראיון, שאיתי יבריא ולא יהיה חולה במשך 100 השנים הבאות ואם אפשר שגם יישן רצוף במשך לילה שלם כדי שאצליח למצוא את הדרך לשירותים בבוקר מבלי להתנגש בקירות. אני סופרת ריסים ומקווה ושומרת על אופטימיות כמו פרסומת משנות החמישים, ואפילו זמן להתחרפן כמו שצריך אין לי.

אני צריכה ללכת עכשיו.