ציפור בניוטרל

בשש בבוקר זה קרה. הוא חיכה שתתחלף שנה, כנראה רצה לפחות לראות את ההתחלה של 2007, אם כי ספק רב אם הוא אשכרה ראה.

בשמונה בבוקר אבא שלי אמר שקראו לו בדחיפות לבית החולים והוא יודיע לי מה קורה. אני כבר חרשתי רעות, אבל בכל זאת היה סקס של בוקר כי שנינו בבית, ואיתי כבר בגן. הצלחתי לא לחשוב על זה במשך שעה. אחר כך התקלחנו ויצאנו לכיוון העבודה שלי ובדרך התקשרתי לאבא שלי וזהו.

סבא שלי נפטר.

ואני לא בוכה. לא יודעת מה להרגיש.

אני מספרת לאנשים בנימה מתנצלת. תשמעו, לא היה בינינו יותר מידי קשר. ובאמת לא היה, אולי שיחת טלפון פה ושם, וגם זה כשהיו מכופפים לי את היד מאחורי הגב. הוא היה סבא שלי במשך יותר מ - 31 שנים, ולא זוכרת שאי פעם היתה לי איתו שיחה שהיא יותר מסמול-טוק. איך אתה מרגיש, איך הבריאות וזה. באמת שאני לא יכולה לחשוב על יותר מזה.

ישבנו באוטו. קלינט אמר שצריך לנסוע לאבא שלי ולראות אם צריך לעזור, אז נסענו, נלחמים בפקקים של ז'בוטינסקי. אחרי חצי שעה אבא שלי אמר שלא נבוא, הוא חייב ללכת, אז חזרנו את אותם הפקקים ולא ידעתי מה לעשות. הלכנו לאכול סביח אצל עובד כי כבר לא יכולתי לחשוב ואחר כך אמרתי שרק עכשיו אני מרגישה שהתחלתי את היום.

קצת אכלתי את עצמי והרבה הרגשתי אשמה. קצת על הסקס של הבוקר והרבה על החיים שחלפו להם מבלי שהיה לי קשר של ממש עם האיש שלפני שעות ספורות הזדכה אצל האפסנאות הגדולה שבשמיים.

לפני 12 שנה הלכה לעולמה אחת הנשמות היקרות והאהובות עלי בעולם - סבתא שלי. אפשר לומר שבענייני היחסים עם הסבים היא זו שניהלה את הקשר. סבא שלי היה קצת יותר בצד, לא ממש נכנס עד המרפקים. אולי הוא עבד יותר מידי, אולי לא עניין אותו כל הקטע הזה של ילדים קטנים. הוא היה הונגרי מהדור הישן, חובב אוכל מתובל היטב ולפי מה שהבנתי גם נשים. מה זה חשוב. אחרי שסבתא שלי נפטרה הוא נבל לאיטו בבדידות מייסרת עד שפגש אלמנה שמנמנה שהחזירה לו את הצבע ללחיים. הם הכירו בעבר, היא היתה צעירה ממנו בלא מעט שנים אבל מה זה חשוב. הוא יצא מהדכדכת, עבר לגור איתה וניכס לעצמו משפחה אלטרנטיבית.

כמה שלנו לא היה קשר איתו, ככה הוא יצר קשרים עם הילדים שלה ששיחקו איתו קלפים, ראו איתו כדורגל ועשו לו כבוד. אתמול אבא שלי סיפר לי שאפילו השכנים אהבו אותו כל כך, סיפרו על אדם איכפתי ונדיב, איש שיחה.

מה אתם יודעים.

הלוויה תצא עוד מעט, אני צריכה למלא דלק. בדרך כלל אני בוכה מכל שטות, אפילו פרסומת אווילית בטלוויזיה גורמת לי לנזול. אבל היום הדמעות שלי בשביתה, ואני בלחץ. מה יהיה? מה אעשה אם לא אבכה? אולי לחשוב על דברים עצובים, כמו ששמעתי שעושים באודישנים, אבל אפילו זה לא מצליח לי. המוח קפוא, ומה אעשה. תבכי, היא אמרה לי, תבכי. הברושים לא ידעו. לפחות בשביל אבא שלי לבכות. שיראה שאכפת לי. כי באמת אכפת לי ועצוב, אני רק לא מבינה איזה סוג של עצב ומה לעשות איתו.

כי באמת, אני לא יודעת, אפילו לרופא של איתי אני קצת יותר קשורה. היש עצוב מזה? ואבא סיפר לי שהוא היה הולך אל הבת של האלמנה הביתה, בודק מה חסר במקרר וקונה. אלי הוא אפילו לא היה מתקשר. אבל על זה אי אפשר לדבר, בטח לא מעל הקבר. 31 שנים הוא היה סבא שלי ואף פעם לא דיברתי איתו. אולי הייתי צריכה לנסות, אבל וויתרתי מזמן. כנראה גם הוא. היש עצוב מזה?