ציפור בניוטרל

לאחרונה אני מרגישה את הנוכחות שלה יותר מידי. מדגדג בעורף, אבל לא דגדוג נעים.

הכל בסדר, אני אומרת לעצמי. הכל בסדר, אבל שום דבר לא בסדר. אחרי יותר מידי שעות שינה - איתי כבר הפסיק להתעורר בלילה - אני עדיין עייפה. הידיים כבדות. הראש ריק ממחשבות ומלא בפעלים: לעשות, לנקות, להכין, לאדות, לכבס ולתלות. מפקידה את איתי בגן בבוקר, הולכת לעבודה ומרגישה כמו רוח רפאים. כל היום אני מתגעגעת אליו, אבל כשאנחנו חוזרים הביתה אני עייפה. כל כך עייפה. סופרת את השעות עד שהוא נרדם, כדי שאוכל לישון גם. או אולי סתם לשבת, והקרקוש הזה במוח יפסיק.

ואולי אוכל לחשוב קצת.

והיא גם שם, מתחבאת בין הצללים. היא מופיעה כשאין כוח לחשוב, כשאין מה שיהדוף אותה, ניזונה ממתחים ומחרדות.

אני מאבדת את עצמי. אני שוכחת מי אני לאט לאט. אני שוכחת את הדרך שעשיתי כדי לברוח ממנה, להוציא אותה מתוכי. חלון ששכחתי לסגור, והנה היא נכנסת. הסתכלתי לה בעיניים יותר מידי פעמים בזמן האחרון, אני צריכה עזרה.

מה שמוביל להתלבטות די בנאלית ותכליתית: לאן הולכים. המטפלת שלי יקרה מידי בשבילי, אבל מכירה אותי הכי טוב שאפשר.

מצד שני, היכרות כזו עמוקה מובילה לפעמים לתשובות מוכנות מראש. שתינו מתחילות לחזור על עצמנו.

אני צריכה התחלה חדשה

(ככה לפחות אני משכנעת את עצמי).

קיבלתי רשימה. עשיתי כמה טלפונים. מה שואלים? בסוף הצלחתי איכשהוא.

היא נשמעה נחמדה. ניפגש בשבוע הבא, ונראה. עכשיו צריך לספר את כל הסיפור מהתחלה. כבר חשבתי ששכחתי. ואולי באמת שכחתי. ואולי באמת כדאי להיזכר.