"I had all the wrong answers but I wasn't asking the right questions. You need to ask the right questions, Derek."
"Like what?"
"Has anything you've done made your life better?"
הציטוטים הנ"ל לקוחים מהסרט "American History X". "האם משהו ממעשיך שיפר את חייך?" כל מעשיי שנבעו מחרדה לא שיפרו את חיי במאום, הנסיונות להסתוות לטפט, ההימנעות מסיטואציות חברתיות, ההתנוונות בבית. המעשים הללו רק גרמו לי להיות בודדה, חסרת אנרגיות ומאוד עצובה.
התחלתי את הפוסט מהסוף, אם תהיתם לאן נעלמתי בימים האחרונים, הייתי בנופשון עם המשפוחה. צפיתי בסרט "אמריקה X" במלון עם נוף לים. הנוף היה יכול להוות כר לרומנטיקה, אך היה רחוק מכך, מכיוון שחלקתי מיטה זוגית עם אחותי. 
התכוננתי מבעוד מועד לנופש והלכתי לקוסמטיקאית השכונתית למריטה גופנית. התפשטתי ובכך הפכתי לכפילת Cousin Itt ממשפחת אדמס. הזנחתי את עצמי, אני מודה. התנצלתי במבוכה בפני הקוסמטיקאית, והיא התחילה במלאכת המריטה. פשוט "תענוג צרוף", היה לי ברור מהי הסיבה האמיתית שגברים מברכים "ברוך שלא עשני אישה". שלא תגידו שאין בבלוג הזה פרטים עסיסיים: הפצרתי ממנה שתחוס עלי ותפסח על מריטת אזור המפשעה, אבל היצר הסדיסטי שבה התעורר והיא מיהרה למרוח שם שעווה. מה שגרם לי ללכת כל הדרך הביתה בהליכת קאובוי.
עברתי את העינוי הזה במטרה שאוכל לשחות קצת. אוקיי, אוקיי... שמעתי את תזוזת הרמת הגבה עד לפה. סובלת מחרדה חברתית ומתכוונת ללכת לשחות? בבגד ים? לעיני כולם??
אז קודם כל, על הבגד ים אני עוטה גופייה ומכנסיים קצרים, רק חסרה לי רעלה להשלים את הלוק. נוסף לכך, סוף סוף יש סיבה טובה לכך שאני משקפופרית, ברגע שאני מגיעה לבריכה אני מורידה את המשקפיים ואז ממש לא מסוגלת לראות את ההבעות של האנשים בתגובה למראה שנגד עיניהם. הראייה הלא ברורה עוזרת לי להתעלם מכל מי שמסביב ולשחות להנאתי.
בכלל לא רציתי ללכת לטיול, אבל בסך הכל היה נחמד. היינו ב"חמת גדר" שבה נהניתי ממופע תוכים שעשו כל מיני פעלולים, כגון לרכוב על אופניים, גלגיליות וקורקינט. חלקם דיברו ונתנו נשיקה למדריך, דבר שגם אני לא הייתי מתנגדת לעשות... כשהגענו לבריכות המינרלים, הטמפרטורה של המים עמדה על 37 מעלות. המים הרותחים תאמו למזג האוויר הרותח. כשיצאתי, אמרתי לאימא שלי שצריכים לתלות שם שלט "יום הדין הגיע!!" ולשים זרקורים אדומים כדי לשוות למקום אווירה של גיהנום 
המציל שישב ממש קרוב, הסתכל עלי וחייך 
בין לבין הפעילויות, כשהיינו בחדר המלון, נשנשתי את הספר "העונג שבחברתי" כיאה לתולעת ספרים מורעבת. היה כיף להישאב לעולם של מישהו אחר לשם שינוי. התבאסתי קלות שלא קניתי את הספר הנ"ל באנגלית, זה קורה לי לפעמים, שאני "מאנגלזת" שורות בראש שלי כשאני קוראת ספר מתורגם לעברית, משהו קצת מתפספס בתרגום מאנגלית לעברית. אם היה לי עודף כסף, הייתי קונה אותו שוב באנגלית. להלן תיאור הספר מעיתון תל אביב:
"ה- OCD של דניאל, שמובע באופן משכנע ועדין על ידי מרטין, ממצה היטב את יכולת ההקצנה הטמונה בו. הטקסים המורכבים של דניאל, הגבולות שהוא מציב לחייו, שנראים לנו כה לא הגיוניים ומופרכים, מבטאים באופן מוגזם את אותם הכוחות השולטים בחיינו שלנו, ה"נורמליים". גם אנחנו מפחדים מאובדן השליטה על חיינו, עבדים נרצעים לשגרה מתוך חרדתנו מהתוהו ובוהו האורב לנו בשולי חיינו המסודרים. אצל דניאל יש לפחדים ולחרדות הללו שם קליני מסודר. אבל הוא עדיין שואף לאותם הדברים שכולנו משתוקקים אליהם: חום, קירבה, מגע אנושי. "העונג שבחברתי" הוא ספר מעודן, משעשע ונוגע ללב, שמצליח לגעת בכבוד בקושי הנפשי שהוא מתאר בלי להיגרר לרגשנות זולה, שעוסק בכוחה המרפא של האהבה כשהוא משייט הרחק הרחק ממחוזות הקיטש, ושמבטיח תקווה גם לאלה מאיתנו שחוששים להאמין בה."
גם אני מתפתה לפעמים להאמין בכך שהאהבה תוכל לרפא אותי... אבל משום מה אהבה זוגית לא קוסמת לי כרגע במיוחד...
באחד הלילות היה מופע בידור, היו שם בחורים עם המון אנרגיות, כל כך הרבה אנרגיות שהדגישו את חוסר החיוּת שלי, התבאסתי. אילו הייתי בעלת עשירית מהאנרגיות שלהם, מצבי היה אחר. אני עצורה, נורא. שומרת הכל בפנים, חוץ מדמעות, הן זולגות מעצמן.
אפרופו אהבה, שוב מנסים לשדך לי מישהו, דיברתי איתו והוא נשמע כל כך 
. הוא בקושי מצא לנכון להקשיב למה שהיה לי לומר. אין לי דרישות מופרזות, יצא לי לחשוב על העניין לאחרונה. הייתי רוצה מישהו טוב לב, שאוהב אנשים, ילדים קטנים וחיות, סובלני, רגוע, קליל. יש בחורות שמעונינות בבחור "מאצ'ו", שיהיה חזק כדי שהן ירגישו מוגנות, Give me a break...
לאחרונה מצבי הפיזי השתפר, ניסיתי לדבוק בתפריט של הדיאטנית (מבלי להחשיב את ימי הנופש), לקחתי אומגה 3 וויטמין B12 וחומצה פולית, הייתי בטיפול שיאצו, התעמלתי ועשיתי יוגה.
תמיד חשבתי לתומי שמצבי הנפשי צריך להשתפר קודם, כדי שתהיה לי את המוטיבציה לשפר את מצבי הפיזי. תמיד חיכיתי לרגע ש"יבוא לי" לזוז ולעשות משהו. אך הבעיה היא שהסבירות שיתחשק לי להצטרף לפעילות שכוללת אינטראקציה עם אנשים, שווה לסבירות שיתחשק לי להתמרח ברוטב עוף ולהיכנס לגוב אריות.
המטפלת הקוגנטיבית אמרה שאני צריכה להפחיד את עצמי, אז זה מה שאני עושה. אני הולכת למשל לשיעור התעמלות בידיעה שאני הולכת לפחד ולחשוש מחששות מגוונים שאבחר להתעסק בהם. מוזר, יש משהו מרגיע בידיעה שאני הולכת לפחד, לפחד ולא למות מזה. Feel the fear and do it anyway, יש אפילו ספר בשם הזה.
נמאס לי להסתתר, אני לא מתה על המראה שלי, עדיין מתחשק לי להתחפר לפעמים באדמה כדי שלא ינעצו בי עיניים, אבל נמאס לי להסתתר, אני מרגישה ששרפתי שנים מהחיים שלי בהסתתרות, וההסתתרות לא שיפרה את החיים שלי. יש לי רצון להתחיל לעשות משהו כדי לשפר את החיים שלי, הטיפול הקוגנטיבי היה בהחלט החלטה טובה, וגם השיאצו והיוגה. אני מרגישה שעכשיו אני צריכה להרחיב את הפעילות החברתית שלי, לשפר את הכישורים החברתיים המביכים, לנבור בעצמי ולהוציא את האנרגיות שלי מתהום הנשייה.
ולסיום:
ערב אחד סיפר אינדיאני זקן לנכדו על מאבק שמתרחש בתוך אנשים.
הוא אמר:
"בני, המאבק הוא בין שני זאבים בתוך כולנו:
זאב אחד הוא רוע, הוא כעס, קינאה, צער, חרטה, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, אשמה, עלבון, נחיתות, שקרים, עליונות ואגו.
הזאב השני הוא טוב, הוא הנאה, שלום, אהבה, תיקווה, שלווה, ענווה, טוב לב, נדיבות, אמפטיה, אמת, רחמים ואמונה."
הנכד חשב על זה במשך כדקה ולאחר מכן שאל את סבו:
"איזה זאב מנצח?"
האינדיאני ענה בפשטות:
"זה שאתה מאכיל".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
