אפקט הפחד

מצאתי את המודעה הנ"ל במסע חיפושיי אחר דירה ברחבי הרשת -

את? מחפשת דירה??? אתם תמהים ומגרדים בראשכם?...

הסיבה העיקרית היא שאין לי פרטיות. אני חולקת בבית חדר עם אחותי, שהיא לא תענוג גדול בתור שותפה, הנחירות הליליות שלה הן חיקוי מצוין לחזיר יבלות מיוחם. החדר הזערורי שלנו כולל: שתי מיטות וארון בגדים. זהו. אין לי אפילו שולחן כתיבה [כדי להניח עליו את ספר הפסיכומטרי ששוקל 1/3 טון]. המחשב נמצא בחדר של אחי, והוא ממש לא מאושר כשאני שורצת אצלו בחדר (טוב, גם הוא זקוק לפרטיות משלו). והריבים האין-סופיים עם ההורים לא בדיוק זורים דבש על השהייה שלי שם.

החלטתי שקודם כל עלי למצוא עבודה יציבה, שאגיע אליה כל יום וארוויח סכום קבוע לחודש. שלחתי קורות חיים לעבודה בהמלצתה של הבחורה המדהימה ומעוררת הערכה והשראה שיר החורש (בלוג מומלץ ביותר!). האחראית התקשרה אלי ויכול להיות שמשם תבוא הגאולה.

צעד קדימה - שניים אחורה...

זוכרים את ההתנדבות? לא הגעתי אתמול, וגם לא הודעתי שלא אגיע (). זה היה לא אחראי מצידי וזה מאוד מטריד אותי, ו... יכול להיות שאפרוש. חשבתי על כך שהשבועיים האחרונים היו כל כך קשים לי נפשית בגלל שהייתי מוצפת מכל הכיוונים. גם ההתאשפזות של ס', גם ההחלטה ללמוד פסיכומטרי ולחפש מקום ללמוד, גם המצב בבית, גם הטיפול, גם החיפוש עבודה, גם ההתנדבות. הכל ביחד היה הרבה יותר מדי.

סוף סוף קיבלתי בדואר חוברות מידע על המקצועות שהתעניינתי בהם. אך אין לי תקציב לממן שום קורס שקורץ לי. אי לכך, מחר אדלג (כן, בטח) למשרד העבודה והרווחה ואתחנן שיתנו לי קורס דרכם.

ואז בעצם אתמודד רק עם: קורס דרך משרד העבודה, טיפול קוגנטיבי, לימוד פסיכומטרי ואולי גם התנדבות.

בתקווה שלאחר שאסיים את הקורס, אוכל למצוא עבודה ואז... אמצא דירה שבה אוכל לקבל קצת פרטיות