הייתי אתמול בפגישת אימון אישי, במטרה שאתחיל לעשות משהו, כל דבר, חוץ מלהזדקן בחוסר מעש לצלילי Road to nowhere.
כשעלי לבצע משימה שלא מרתקת לטעמי, דעתי מוסחת בקלות רבה מדי, גם אם אהיה באזור משעמם לחלוטין, כגון המשרד בו אני עובדת, אפילו פתקים יהוו עבורי אטרקציה, להלן ראיה מפלילה:
כן, המשרד מלא בקוביות בשלל צבעים וגדלים, כשלקוחות מגיעים ותוהים על פשר הדבר, כל האצבעות מופנות אלי 
עד פגישת האימון הבאה, אני צריכה לחשוב על משימות לטווח הקצר ולטווח הארוך.
יש לי שתי אפשרויות:
- להמשיך לעשות את מה שעשיתי עד עכשיו, Same old, same old, להתעורר בגיל 69 ולגלות שחיי משולים לשממה שהרוח מנשבת בה ומעיפה להנאתה ערימות חציר (נו, מכירים את הסצנה הזו ממערבונים?).
- להתחיל להתנסות, לנסות דברים חדשים וסוערים, כגון חוג סריגה!!
אחי וגיסתי קפצו לביקור (בלי להודיע) כמובן שאני הייתי על תקן הגיישה המארחת, ופיטמתי אותם כתרנגולי הודו לפני חג הודיה. כמו כן, ניתן לי הכבוד לבחור סרט מהסרטים שהם הביאו, התנחשו כיצד נפש עמוקה ומיוסרת כמוני ביצעה את הבחירה? לפי כמות החתיכים על העטיפה 
. כך שישבנו לצפות בסרט: The Longest Yard, אל תשאלו אותי לגבי העלילה, אבל היו שם הרבה גברברים מסוקסים נטולי חולצה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
