12/2005
נחיתה על הקרקע
חלקים נושנים ממני שנהגתי לעטות כעור שֵני, מתחילים לנשור כקשקשים מראשו של אלי אוחנה, כמו שערות משפמו של עמיר פרץ (טוב, מספיק עם הדימויים ה*אסתטיים*).
שוב הפחד קורץ לי, קורא לי להתנחם בין זרועותיו, והפעם, לאחר זמן רב, נחמתו המדומה כבר לא מושכת בעיניי.
אני לא מנסה לרמוז שעכשיו אני הולכת לכבוש את העולם, ההרגשה היא ש- I paid my dues. כן, עדיין פחדים הגיוניים וחסרי כל היגיון מכרסמים בי, אבל יש בחוץ חיים שאני לא הספקתי, כל כך מעט חוויתי, כל כך מעט חייתי.
השבוע היה האימון הראשון שלי במכון כושר. היה מביך למדי, במיוחד כשביצעתי שני סטים של עשרים חזרות במכשיר מקרבי ומרחיקי ירך שנקרא בשפת העם: מכשיר הגניקולוג. כמו כן, כפיפות מרפק כנגד משקולות גרמו לי לעשות פרצופים של סומו בעצירות. ולמרות הכל, איני יודעת אם זו הייתה הפעילות הגופנית, או הכמות המסחרית של גברברים מיוזעים שגרמו לאנדרופינים שבי לפצוח בריקודים מטופשים.
אפרופו ריקודים, מלמדים במכון סלסה וריקודי בטן. בעייתי במקצת מבחינתי, שכן יהא עלי להתנועע בצורה קצת נשית ואף מינית, רחמנא ליצלן 
בפגישת האימון האישי (המנטלי, לא בחדר כושר) עשיתי תרגיל מרכוז או Grounding אם תרצו, כיאה לבחורה שנוטה להיות מאוד לא ממורכזת במצבים מסוימים. לפי מה שמצאתי ברשת, התרגילים הללו נועדים כדי לשמור על האדם בכאן ועכשיו -
When we are not grounded we simply are not "here": we are not aware and we do not occupy our bodies. We are blown around like leaves in the wind, unable to control our thoughts, feelings, and emotions. We cannot direct our lives. We re-act rather than choose our actions.
אני מתבקשת להתקרקע, אולי אכניס לבֵנים לכיסי מכנסיי?
|