אני כבר לא יודעת איפה אני. נעלמתי לגמרי, אפילו לא צל של עצמי. נמאס מכל הלטיפות והבעיטות המילוליות, באי של חוסר מעש והתאיידות שכלית. סתם טיפשה, על מה לעזאזל יש לך להתלונן, הא? אף לא אחד מבין, אי אפשר ללבוש את הכאב הנפשי, למרות שאם מישהו היה טורח להתבונן, ודאי היה קולט. וברחתי, כל הזמן ברחתי, ואף לא לאחד היה איכפת, אפילו לא למערכת החינוך. מוקפת אנשים בעלי ראייה ושמיעה סלקטיבית, אף לא אחד זע לשמע הזעקות החרישיות.
"אישה בגיל העמידה נכנסה למשרדי, התיישבה ושאלה: "האם יתכן שהייתי קורבן של התעללות בילדות, אם אף פעם לא הוכיתי או הוטרדתי מינית?" עניתי לה, "כן"."
לא התעללו, קצת דרכו ופצעו ללא כוונת זדון, פשוט לא יכלו להכיל אותי, לא ידעו איך. וההיגיון המטופש של ילדה, אם הם, אם הם לא מסוגלים להכיל, איך מישהו אחר יוכל?. ההיגיון התפתח קצת, ובכל זאת, לא מפסיקה לברוח.
"לסר ג´ון קטלר היו גרביים אהובים עשויים צמר סרוק. כדרכם של גרביים, הם היו זקוקים לתיקון מפעם לפעם. המשרתת הנאמנה של סר קטלר, שכאבה את כאב אדונה, הייתה מטליאה את הגרביים בחוט משי, עד שנהפכו לגרבי משי. אילו הייתה לגרביים תודעה, הם היו בוודאי משוכנעים שהם עדיין גרבי צמר"
(ויליאם ג´יימס)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
