אפקט הפחד

במלחמה הזאת אני אפסיד. גם בזו. רצונותיי עוטים כפפות אגרוף ממשי ומגן ביצים, הרי שם הם יחטפו את המהלומה, במקום הכי כואב.

התרגלתי לחיות בלעדיו, כיוון שמעולם לא חייתי עימו. מעולם לא יצאתי מדלת אמותיי כדי לצלול בעיניו הנוצצות, יגורתי משיכול מבטינו. הקיר בין חדרינו דק כנייר צלופן, חייו מהדהדים באוזניי: צחצוח שיניים, שריקת קומקום, רפרוף דפים בעיתון, הקול הדבילי שהוא מנפיק כשהוא שר במקלחת: "אני סומך על הגשם שימשיך לרדת"...

והגשם ממשיך לרדת, כמוני, בירידה תמידית, בדהירה חד כיוונית. מדוע לא לדהור אליו? מדוע לא לרכוש כלי לחימה כדי לא לפחד מפניו?. אולי ארכוש שריון קשקשים וכמה אגרופנים, רק למקרה שתלתליו השחרחרים ילפתו אותי כעשרות נחשים. אך אין לי סיכוי, התבוסה ודאית. מהעינית בדלתי אני צופה במתחרות, חיוכן כצמר גפן מתוק אך הארס שלהן מר ממוות, ציפורניהן מוכנות לשליפה. ואני? בכפפות המשי? מולן? חה!.

אך רטט אחד של צחוק אינו עובר בי לנוכח התבוסה, לא העזתי להילחם על אהבתו. התרגלתי לחיות בלעדיו, מעולם לא חייתי עימו, פיזית. חייתי עימו בדרכי, דרך הקיר הצנום חייו עשו דרכם אלי, חלחלו לתוכי. איחלתי לו 'בתיאבון' כשנגיסותיו הרמות הרעידו קלות את חדרי, איחלתי לו שינה צרופת עונג למשמע נשימותיו הקצובות, אף ליטפתי קלות את המחיצה המקוללת שהפרידה בינינו. עוד לא נשמע על קשר כה עלוב מאז בריאת העולם, הוא אינו מודע לקיומי ואת כל דקותיי אני מכלה בחלימה על רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו.