סידור חדר, פעולה פשוטה, לא?. ברורה לי הסיבה להתחמקות העקבית שלי ממנה. בעודי מסדרת את ערימות הג'אנק, מיני צונאמי פרץ משקי הדמעות שלי, "לא, זה לא יכול להיות", "זה לא יכול להיות". כל השטויות שעשיתי בשנים האחרונות מבולגנות שם, מוסתרות, פן אציץ ואפגע. זרקתי המון פיסות עבר מרטיטות ופותחות סכרים. השארתי קצת עדויות מפלילות כגון גליון הציונים* שלי, נכחתי ברוב השיעורים, סמסטר אחר סמסטר, אך הפרספקטיבה שלי באותם ימים היתה מצומקת כזוג אשכים במינוס חמש מעלות, ובשכנוע עצמי רב וממוקד, בריחה נראתה הפתרון הטוב ביותר. אז ברחתי. לא הגעתי לבחינות. נכשלתי טכנית. הועפתי. החדר הקטן שבו ישבה ועדת המשמעת חמורת הסבר, היה המקום הכי נמוך שהייתי בו בחיי, ובו החלה להתעורר מפולת רגשית.
היום, פניי מועדות ללימודים הקרבים ואני משקשקת, האיש מ'הצעקה' של מונק, נראה עולז ופוחז, יחסית אלי.
ד"ר פיל אומר "אין מציאות, יש רק תפיסה".
תאחלו לי בתיאבון, התפיסה שלי עומדת לעבור דיאטת השמנה. 
*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
