מצב רוח:
מין תמהיל תמוה של רסיסי עצב ושמחה מסתובב בגופי. מרגישה מסטולית לחלוטין.
היום בעבודה, הגיע לקוח ותיק וסיפר שביתו - מורה לחינוך מיוחד, הותקפה ע"י אחד מתלמידיה. איכשהו השיחה התגלגלה אלי, והוא אמר לבוסית: "וואו! תראי איך היא נדלקה!, תראי איך העיניים שלה נוצצות כשהיא מדברת על זה!". לפני שהוא הלך הוא הוסיף: "תלמדי מה שאת רוצה, מה שטוב לך".
שוב אנשים זרים קוראים אותי ברגעים ספורים ומעודדים אותי ואילו הוריי... החשיבו את רצונותיי לגחמות. "את לא יודעת מה את רוצה" הם היו מטפטפים.
אני כן יודעת מה אני רוצה. אני רוצה לעזור, רוצה לתת מעצמי, מעט ועלוב ככל שיש בפנוכי, רוצה לשדרג את הפְּנים ולתת.
הם יודעים מה באמת טוב לי, הם רוצים שאעסוק במקצוע ראלי שלא מתאים כלל לאופי שלי, מתאים לי לעסוק במנהל עסקים כמו שלג'ירפה מתאים לרקוד סמבה.
וכאן מגיע רגש השמחה הקט והרועד, שלמרות התמיכה המזערית שקיבלתי מאנשים מרכזיים בחיים שלי, נרשמתי למקצוע שידריך אותי כיצד לתת לאנשים.
השאיפה הגדולה (והרחוקה) היא להיות מטפלת באומנות, אני רק בתחילת המסע והפוסט הזה הוא מעין נשיפה במפרשים, עידוד עצמי על כך שבחרתי בדרך שלי, למרות הכל.
(Joaquin Sorolla Bastida)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
