Forgive me for I have sinned... מכרתי את נשמתי לבוסים והסכמתי להצעתם ללמוד הנהלת חשבונות. התואר 'מטפלת באומנות' יידבק אל שמי רק בעוד 7-8 שנים, אי לכך ובהתאם לזאת, אם אינני חפצה לשיר "הבה נגילה" באחד משערי דיזנגוף סנטר בתקווה שיזרקו לכובעי המעופש מספר זוזים, עלי להתפשר.
חלמתי בשבוע שעבר שגדל לי זקן שחור ועבה, התעוררתי אחוזת אימה, מיהרתי למשש את סנטרי ואצתי לעבר האינטרנט בניסיון לפענח את פשר העניין:
כמה ימים לאחר מכן נפגשתי עם המאמנת, דגדג לי לספר לה על החלום, אבל חששתי שהיא תגיד:"לא חלמת, באמת הגיע הזמן שתגלחי את השיח שמתפרע לך שם". היא הציעה לי לנהוג בהוריי כבוּפֶה 'אכול כפי יכולתך', כיוון שהם מתקשים לתת לי בכל הקשור לתחום הרגשי, לפחות שיעזרו בתחום החומרי. היא הטילה עלי לשאול אותם שאלות שהצריכו אסרטיביות. לקח לי זמן לאזור את האומץ, לבלוע את פירור הגאווה הקראנצ'י שלי ולשאול את אבי אם הוא מוכן לעזור לי במימון שיעורי נהיגה, בקעו ממני קולות די משונים כשהוא הסכים. אשמח, אקפץ ואפזז למשמע המלצותיכם למורה טוב/ה לנהיגה.
אני לא שלמה עם העובדה שהוריי עוזרים לי כלכלית, אך כיוון ששם המשפחה שלי עדיין לא 'רוטשילד', המצפון שלי יצטרך פשוט לשבת בפינה ולשתוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
