אפקט הפחד

הייתי השבוע בבדיקה נוירולוגית. כבר שהגעתי למקום הרגשתי כמו בוב ספוג שאם יילחצו עליו טיפונת הוא ישפריץ (דמעות) לכל עבר. סתם כי הרגשתי לבד ומקומות כאלה עם מסדרונות לבנים וארוכים גורמים לי להרגיש "וואו, אני מרגישה טוב פתאום! אני בסדר, ממש בסדר, לא יודעת מה אני עושה פה, טעיתי בפנייה...".

אבל לא טעיתי בפנייה. וישבתי בחדר המתנה, שולחת smsים לחצי עולם כדי לא ממש להיות שם, ואז הוא נגע לי בכתף "בואי איתי", הד"ר היה ממש ממש (ממש!) חתיך. אחרי בדיקות כאלו ואחרות (בעיקר אחרות שכללו תיפוף על הפנים שלי) הוא התיישב ואני אחריו. הוא תקתק תקתוקים ואני בעיקר ניסיתי לא להיות שם (מנטלית), עד שהוא הרים את הראש מהמקלדת והתחיל לשאול אותי כל מיני שאלות בקשר לעובדה שאני לא מפסיקה לזוז בחוסר נוחות, אמרתי לו שזה מהכאבים (כמובן) אבל הוא היה חכם יותר מזה וחפר יותר לעומק ולי כבר היו דמעות בעיניים ולמרות זאת החזקתי את עצמי ממש יפה ולא הזלתי אפילו דמעה אחת. הוא חכם הד"ר הזה, חשבתי ונכנסתי לשירותים במחלקה שם בכיתי את עצמי למצב נוזלי של מים ומסקרה. הוא נגע בכמה דקות במה שההורים שלי לא נגעו מעולם. נהדר.

נפוחת עיניים יצאתי מהבניין ושמתי פעמיי לעבר תחנת האוטובוס. לעזאזל, נמאס לי מזה, נמאס לי ללבוש את העצב העתיק הזה.

הדבר הטוב היחידי בכל הסיפור הזה הוא שעדיין לא מאוחר, אני מקווה שלא מאוחר מדי לטפל בזה.