אפקט הפחד

אירוע של חברה. נו, לא ממש חברה אבל שיהיה.

דווקא הגעתי עם כל המצב רוח שבעולם (ולמזלי גם בדיוק נתקלתי בפ' לפני שנכנסתי לאולם).

והושיבו אותנו בשולחן עם בחורות בגילי או בסביבות הגיל שלי, כולן נשואות+, אחת כבר עם תואר שני.

מיד אמרתי לפ' שאני והיא הגענו על תקן מופע "מה קשור". התחלתי לתהות איך הן הספיקו את כל זה, בעוד שאני בעיקר ניסיתי להבין איך שורדים ואיך עומדים על הרגליים ואיך לא נובלים. גם פ' תהתה. ומיד אמרתי לה שזה כנראה בגלל שגדלנו אחרת, ואין בכלל מקום להשוואה, כי אני גדלתי בלי שום הדרכה, הייתי אמורה להסתדר לבד מגיל קטן. והן.. סללו להן את הדרך, תמכו בהן, אז מה הפלא?.

ואני אמורה להיות אחרי הכל, ובכל זאת.. לפעמים הייתי רוצה שגם לי יהיה פחות קשה. שלא אצטרך להיאבק כדי להשיג דברים מינימליים.

ומה הכי מעצבן? שאני עדיין מחפשת את דמויות האב/אם באנשים אחרים. פוערת עיניים ומקור בתקווה לקבל קצת אהבה.

הכל טוב ויפה, עד שאני נזכרת שאף אחד לא יכול להוות תחליף ואף אחד גם לא צריך. ונמאס לי לחפש אצל אחרים את מה שאני בכלל צריכה למצוא בעצמי.

לא מזמן הקיפו אותי מכל הצדדים וזה גרם לי להרגיש טוב, כי הגוזל המורעב שבי קיבל ליטופים.

ועכשיו כשאני בסביבה חדשה, אני צריכה לתת לעצמי את החיזוקים ו... מתקשה למצוא, חוץ מ"וואלה, outcast את בן אדם טוב" אין לי מה להגיד לעצמי.

ואני מנסה לחשוב.. וחושבת וחושבת וחושבת... נאדה. לא מצליחה לראות את מה שאחרים מצליחים.