כמה מעצבן! ומאכזב. להתנהג כל כך בסדר ולעזור לבן אדם וללכת לקראתו ובהזדמנות הראשונה שיש לו הוא "מתנקנק". ציפיתי שהיא תתנהג כלפי כמו שאני כלפיה, אך התבדיתי. אחרי שדיברנו בטלפון בפעם האחרונה ניתקתי את השיחה וישר אמרתי: ביצ'!!
ואז ישר התחלתי לחשוב איזה חלק היה לי בהתנהגות המגעילה שלה. אם אני גרמתי לזה בעקיפין, אם האובר נחמדות שלי נתנה לה את הפריבילגיה לדבר אלי פתאום בתקיפות, או שמא תוקפנות?. יכול להיות שזהו סתם פרצופה האמיתי? או שסתם נשבר לה ממני?
או שזו אני שבתת מודע כל כך מחפשת אישושים לכך שעדיף לי לבד?.
כך או כך, לא ציפיתי לזה. לא ציפיתי שברגע הראשון שאני אצטרך משהו קטן היא תפנה לי את הגב (וזה קרה כמה פעמים בסיטואציות שונות).
אחרי הטיפול, התחלתי לשים לב להרבה יותר איתותים מהסביבה, הדברים שנאמרים בלי מילים, הסאבטקסט. כך למשל הצלחתי לקרוא את אמא שלי, מה שאף פעם לא הצלחתי לעשות. עכשיו אני יודעת להבחין מתי היא רוצה שיניחו לה/יעזרו לה או מתי היא בעצבים בלי שום קשר אלי. ואני מנסה לקרוא אנשים כמה שיותר ובדרך כלל זה מספיק לי, אני מגיבה מאוד מהר. מספיק לי לקרוא איתות כמו:"פפפף... אין לי כח יותר ועדיף שתלכי הביתה עכשיו" ואני כבר לא שם, אפילו אם אומרים לי מפורשות שרוצים שאשאר.
אני פשוט מאוד מקווה שאני מדייקת בפירוש שלי, אני חושבת שכן. אני מנסה להיות קשובה לצרכים של אנשים אחרים. זה היה נחמד אם הם היו קשובים גם לשלי...
(או שאני סתם מנפחת את הכל מעבר לכל פרופורציה? הממ...)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
