אתמול. משרד. שני גברים גבוהים בחליפות. (אני מצליחה לעשות אווירה דרמטית? 
)
בקיצור, הגיעו איזה שני מנהלים למשרד אתמול והם נורא התעניינו בי, במה שאני עושה וכו' (קפצתי לעבודה לסדר איזו בעיה עם תוכנה ומיד לעשות ויברח ללמוד למבחן). וכמעט כל מה שאמרתי להם הצחיק אותם, הם ממש צחקו, עם שיניים והכל (אפשר לצחוק בלי שיניים?) לא גיחכו גיחוך מעושה. וזה קורה לי יותר ויותר לאחרונה. ומה הפואנטה? שאירוני למדי, בתור מישהי שהייתה (ולמען האמת, עדיין קצת יש לה) חרדה חברתית, הגעתי למסקנה שכשאני מדברת עם אנשים אני ממש מתעוררת לחיים ומתחילה להתלהב (אולי קצת יותר מדי...), משהו כמו ילד שגילה פתאום שיש עולם בחוץ.
לעומת זאת, ובהקשר לפוסט הקודם, יש אנשים שזה כמעט בלתי אפשרי להתלהב לידם, ואני לא מתכוונת להתלהבות דבילית (ז"א, לא תמיד) אלא סתם לחדוות חיים ברמה הכי הכי בסיסית שיש. ופתאום אני מתחילה ללקט אותם, את כל האנשים ה"מנבילים", שאין לי אופציה לפרוח לידם/איתם ואי לכך, מתכווצ'צ'ת.
כל מה שקרה בחודש האחרון (במיוחד) ממש צעק לי אל תוך התנוך: אין לך על מי לסמוך (אלא על אבינו שבשמים ~דמיינו לכם ברסלב מרקד~). שזה באסה מצד אחד, מצד שני זה טוב. כל פעם ש"בעטו" בי בזמן האחרון, נפגעתי ובו זמנית חשבתי לעצמי: או! מצוין, אולי זה יגרום לך לזוז ולעשות משהו בעניין. ואולי זה משהו שהיה צריך לקרות מזמן (אם לא הייתי משתבללת בד' אמותי). כל "בעיטה" כזו כאילו דחפה אותי מהאדמה המדברית שעליה עמדתי לקרקע פורייה ששם אני אוכל באמת לצמוח.
אז בין השאר, אני בתהליכי מעבר דירה (נו, חדר) עכשיו וקשה לי, כי בין כל ה"אני לא צריכה אף אחד" היה נחמד אם הייתה יד תומכת. אבל נו, אי אפשר לשקוע בהרהורים נוגים.
Moving just keep moving
Well I dont know why to stay
No ties to bind me
No reasons to remain
Got a low low feeling around me
And a stone cold feeling inside
And I just cant stop messing my mind up
Or wasting my time
(Supergrass - Moving)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
