אפקט הפחד

מה אגיד ומה אומר... הבלוג בתהליכי סגירה.. outcast has left the building.

עדיין יש בי חלק קטן מ- outcast ויכול להיות שתמיד יהיה. אבל הוא כבר לא משמעותי בחיים שלי.

וזה עוד יותר ברור עכשיו, כשאני כבר בת 26. אני רק כותבת את שתי הספרות הללו וכבר מבצבץ לו כעס, אבל כעס טוב, כעס שלא הולך לתת לפחד לעמוד בפניי לנסות דברים חדשים ולעשות את כל מה שעושה לי טוב. בזבזתי מספיק שנים כאלו, במאסר שגזרתי על עצמי. כשאני מסתכלת אחורה עכשיו, אני חושבת: וואלה, לא היה מגיע לי. דווקא האופי שלי היה בסדר (לא מושלם כמובן אבל לא כה נורא) ולא נראיתי כ"כ רע כמו שחשבתי וגם אם כן, היי, היה לי הרבה מה להציע וקברתי את הכל באלפי הלקאות ומליוני רחמים עצמיים.

אף פעם לא ממש לימדו אותי איך להתנהג (לא, אין צורך להביא את הכינורות) הם היו עסוקים מדי בדברים אחרים. ואחרי תצפית ארוכה (שכללה הרבה: אה, אז זה בסדר לעשות את זה?) התחלתי להרגיש שאני קצת מתבגרת, שאני יודעת עכשיו פחות או יותר מה לעשות, ושזה בסדר לטעות ולהתבלבל, ולפעמים אפילו רצוי.

והיום.. אני טופחת לעצמי על השכם על הדברים הכי הכי שוליים שאנשים עושים בלי להשקיע בהם שנייה מחשבה.

ובדברים האלה אני בוחרת להתמקד ביום הולדת שלי, על כל מה שלמדתי והספקתי ועל שלא ויתרתי.