אפקט הפחד

הו, לא. הייתי צריכה לצפות גם לזה. המסע למציאת שמלת כלה

לכלה המצחקקת המיועדת יש גוף סוף הדרך שמאלה, מה שנותן לכל מוכרת את האופציה להלביש אותה כמעט בכל שמלה בחנות, ולי את האופציה להירדם על הספה הפלאפית במקום.

על השמלה הראשונה הפכתי לזקן העדה האפגנית ומיהרתי להגיד לה: "אחותי! אני רואה לך את הפיטמות!111", מי מעצב שמלה כ"כ שקופה? מה הרעיון פה? לעשות שיעור אנטומיה לאורחים בתור בונוס?. אחר כך הגיע שמלה מזעזעת לא פחות, עם מחשוף מפה עד למשולש הדרומי, היא נורא התלהבה, שאלתי אותה אם היא באמת רוצה שסבא שלה ירוץ לשירותים אחרי שיחזה בפלאי הטבע שלה, "יאאאאק!" והיא ירדה מהרעיון, האהא.

אחר כך המוכרת חנטה אותה במחוך, שגרם לאחת החוליות שלה להתגלגל על הרצפה ולדבר בקול של צ'יפמאנק.

השיא מבחינתי היה כשנכנסנו לחנות קטנה וחמודה שמי שאירח שם חברה למוכרת היה לא אחר מאשר – חתול (!) אז חברה שלי מדדה לה שמלות ואני התעסקתי עם החתול, אכן חברה לתפארת.

לבסוף (בעזרתי האדיבה כמובן) היא בחרה שמלה מאממת! מנצנצת והכל, לא שקופה ולא חשופה. הצעתי לה שמאחורי החולצה של החתן יהיה הדפס: "נחמן מאומן רולזזזז!".

נו, מה אני אעשה.. זו אשמתה שהיא בתור בחורה בת 33, לוקחת איתה להחלטה כה גורלית בחורה בת 3 (הגיל המנטלי ז"א). והיא עוד רוצה שאבוא איתה לבחור נעליים

ואני מנסה לחשוב איך אני הייתי מצליחה להתמודד באירוע שכולו סמוצ'יאדה עם כל העולם ואחותו. משהו אומר לי שביום החתונה שלי אני אנסה עוד פטריות חוץ מאלו למאכל...

חברה שלי מתחתנת, יאהו!. וכיאה לחברה שלה, היא ביקשה ממני לעזור לה למצוא שירים ראויים לחתונה, חשבתי וחשבתי ושלחתי לה מייל עם השירים הבאים:

שיר כניסה לחופה: System Of A Down - we're on drugs

הדקה הראשונה מהקליפ כאן:

שיר שבירת כוס: Eruption - one way ticket

שימו לב איך הבחורה מקפצת כשהיא שרה "one way ticket to the blues", כאילו שה"blues" הוא אי טרופי מלא בגברברים שרק עלה תאנה מסתיר להם את הביג בן.

בת 26, כבר אמרתי?

בחיים לא הרגשתי כל כך קרובה להריח את הפרחים. ואני לא צוחקת (למרות שעכשיו מתגנב לו גיחוך..) אני רצינית לגמרי. עד לאותו גיל הרגשתי כמו אותה ילדה אהבלית וקטנה שתמיד הייתי, ופתאום התחלתי להרגיש שוואלה, עומד להיגמר לי הזמן, אני לא יכולה לשבת עם הידיים בכיסים כל הזמן.

אוף.

ואני עדיין מרגישה ילדה, שיש לה הרבה הרבה מה ללמוד. ואני כנראה מחצינה את זה. כי אנשים שולחים אלי יד מלטפת ובא לי להגיד להם: הלווו! תתעוררו! אתם צריכים לבעוט בי כדי שאזיז את הישבן החלוד שלי מהשטח שלכם.

די, אני לא רוצה בייביסיטר, לא רוצה. הבעיה היא שעם כל העצמאות שאני רוכשת ורכשתי, ברמה הרגשית אני מאוד מאוד מאוד needy (נזקקת?), מאוד זקוקה לאישור שמותר לי לזוז, לנשום, לגעת. נו, מה אני אעשה, עשרות שנים של הליכה על ביצים לא הולכות ברגל. כ"כ התרגלתי להצטמק כדי לא לחטוף. לפני שבוע הייתי לבד בבית, שטפתי את האמבטיה ושמתי מוזיקה (איך אפשר בלי?) ופתאום שמתי לב למשהו, שאני עושה כל החיים שלי אבל אף פעם לא נתתי לזה חשיבות מיוחדת, שרתי בלי קול, ככה הזזתי את הפה וזזתי עם המוזיקה ואז התחלתי לחשוב.. רגע... למה אני בשקט בעצם?.

וזה נשמע דפוק, אבל אני באמת באמת עדיין לא יודעת איך זה "בסדר" להתנהג עם כל אחד. עמוק בפנים אני עדיין מפוחדת.

ואני מנסה לעודד את עצמי, כי יש היום כל כך הרבה דברים שאני עושה אוטומטית בלי לחשוב בכלל, שלפני הטיפול היו לי קשים עד בלתי אפשריים. וזה באמת מעודד.

אבל עכשיו עומדות בפני משוכות חדשות, ואני לא יודעת אם יש לי את הכלים לדלג מעליהם.

פ' הציעה לי לחזור לטיפול. שזה נשמע הגיוני לחלוטין, אבל.. איזה טיפול? מה טיפול עכשיו?? האם זו לא החותמת הסופית על תעודת הדפיקות שלי?.

ושלא תבינו לא נכון, אני הבן אדם האחרון שיגיד למישהו לא ללכת לטיפול, כמו שכבר אמרתי ואומר שוב, טיפול פסיכולוגי הוא המתנה הכי טובה שבן אדם יכול לתת לעצמו.

אבל אבל אבל העברתי את המטפלת הקוגנטיבית שלי משהו כמו שלושה מדורי גיהנום (וגם עד היום לא החזרתי לה ספר שהיא השאילה לי ).

ו... ו...  לא יודעת כבר כמה המילים יעזרו לי. הלוגיקה ברורה לי, אבל משהו שם בפנים ממשיך לבכות.

ואולי בגלל זה חיי האהבה שלי משולים למדבר צחיח. כי אני רוצה להרגיע את המקום הזה בתוכי, לפני שאני נכנסת למערכת יחסים. אi שאני פשוט מפחדת לאללה שבן הזוג שלי יצטרך להתמודד עם זה.

הייתה לי קצת מנוחה לשנה ומשהו, לחצתי על כל לחצן escape שמצאתי, כנראה שעכשיו הם אזלו מהמלאי

"לפעמים אני חוטף את זה באוטובוס צפוף
או ביציאה ממגרש עת אני דרוך ודחוף,
לפעמים ברחוב מרוב חיכוך ושפשוף,
מרוב ביקוש לאיזה אושר חטוף,
בגב, בצלעות, לפעמים בפרצוף, המרפק הזה...
אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.

הסתובבתי קצת זמן ללא מטרה,
ללא הגדרה וללא פשרה,
איבדתי גובה וקצת הכרה,
חשבתי אולי בכל זאת הגדרה,
שתתן תשובה חד משמעית וברורה - נקרעתי על זה..
אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה."

(עברנו את פרעה נעבור גם את זה - מאיר אריאל)