אפקט הפחד

נכנסתי למין frenzy של סדר ונתקלתי בהמון פיסות חיים מימים עברו...

ביום שישי האחרון נכחתי בשיעור מס' 2 של לימודי הנהלת חשבונות. *רק* עוד 12 חודשים ושבועיים to go... למזלי הלימודים מתקיימים אחת לשבוע, כך שיש לי זמן לנשום קצת אדי פימו בין שיעור לשיעור.

אוכלוסיית כיתת הנהלת החשבונות מורכבת מ- 23 בחורות, חלקן חננות: hard-core חננות וחננות לייט, חלקן ערסיות וחלקן נטולות הגדרה בהן משתלבת אנוכי. ישנם גם שני בנים, אחד מהם בן 40 כמדומני, עדיין לא החלטתי אם הוא כה מכופתר, בגלל שהוא מנסה לדגמן לבוש אלגנטי או סתם בגלל שהוא שעיר. השני נראה כבן 20+ ויש לי חשד קט שהוא הומו, כיוון שהוא הגיע באיחור לכיתה והיו שני מקומות פנויים - ליד בחורה חיננית וליד הגבר השעיר והוא התיישב לידו.

רצה הגורל ובשיעור הראשון כשהגעתי מצוידת בחנית ובפרצוף 'גררר!', הרגשתי דפיקות קלות על גבי, הסתובבתי וגיליתי Old friend שדווקא גרמה לפניי לזרוח, לזרוק את החנית ולאמץ פרצוף של אחד הטלטביז, מסתבר שאנחנו נלמד ביחד.

בינתיים, השיעורים עברו בצורה חביבה למדי, הכרתי קצת יותר לעומק שתי בחורות משם (לא לעומק שאתם חושבים, שובבים!).

אחסוך מכם את הפדיחות שלי, אשמח את לבכם בידיעה שהיו גם היו.

בסוף החודש אני מתחילה את הלימודים באונ' הפתוחה. קיבלתי בדואר את חבילת הספרים של הקורס 'פסיכולוגיה בחינוך' ואני צריכה לקפוץ לשם שוב כדי לקבל את החבילה של הקורס 'פסיכולוגיה התפתחותית'.

עדיין לא החלטתי איזה מסלול לקחת לתואר הראשון: 'פסיכולוגיה וחינוך' או רק פסיכולוגיה או 'מדעי החברה בהדגשת חינוך: לקויי למידה'. אני רק יודעת שאני רוצה ללמוד 'טיפול באמנות' לאחר התואר הראשון, שוב איאלץ לירוק את כל סימני השאלה שלי על יועצות האוניברסיטה.

מצד אחד, אני גאה בעצמי על המסע שהחלטתי לפסוע בו, במיוחד כשאני מסתכלת אחורה ומביטה בגרבוץ המאסיבי של אז לעומת האקטיביות של היום.

מצד שני, אוחזות בי חששות ש"קפצתי מעל הפופיק". אם היו לי ביצים, היה לי קשה מאוד להסוות את הרעש של שקשוקם...

אם תהיתם לגבי הכותרת, זהו שם השיר של The Bloodhound Gang שמושמעים אצלי רבות. יש לי חיבה עמוקה לשירים מטופשים ו/או משעשעים. תתבעוני (:

האם ילדים, תצליחו לגלות את המסר הסמוי בשם השיר?

לפני שאתחיל בתיאורים קורעי לב וטחול של מאורעות השבוע שעבר, אנסה לתת מענה לשאלות ולתמיהות שהועלו בתגובות לפוסט הקודם:

הסבר היישר מפי הוגת הרעיון:

"ללא הסחות דעת, אנחנו נשלחים שוב לעולם החושים. התנזרות מקריאה מטילה אותנו לתוך שקט פנימי, למקום שאותו חלק מאיתנו מתחילים מיד למלא במלים חדשות - שיחות חולין ארוכות, טלוויזיה קולנית, מקלט רדיו כפטפוט קבוע ברקע, חברה קשקשנית. לרוב איננו יכולים לשמוע את קולנו הפנימי, קול ההשראה של האמן שבנו, מעבר לקולות הרקע."

(ג'וליה קמרון)

מותר לקרוא רק דברים הקשורים לעבודה / לימודים ואת הפרק בספר 'דרך האמן'.

ההתנזרות אילצה אותי לעשות אחד מן השלושה:

1. להכות על החזה ולעשות תנועות של קופיף ע"ע להתחרפן.

2. לפצוח בדיאלוג מרתק עם עצמי.

3. לחשוב על דרכים יצירתיות לרפד את הזמן.

כדי להתחמק מן הקול הפנימי התעלקתי על כל מי שהיה ברדיוס הקרוב, הייתי בהרצאה, נפגשתי עם פ', סידרתי את ארון הבגדים (הוא מחה דמעה מרוב התרגשות), ביקרתי אצל הקוסמטיקאית, יצאתי למסע שופינג שהניב את השלל: פרה פרוותית, נרות ריחניים ופצירה עם הדפס של ג'ירפה. התעסקתי עם הפימו ועשיתי ציפור ששירה העניקה לו את השם גונזו, להלן ה- book החושפני: