אפקט הפחד

היום בבוקר מיהרתי לתפוס את הטרמפ שלי למבחן, אז שלפתי בגדים מהארון במהירות הבזק, יחד איתם נשלף גם חוטיני תחרה אדום (שחברה קנתה לי ליום הולדת) וכך גיליתי שיותר מכל זהו פריט לבוש שגורם למחשבות פרנואידיות שכולם מסתכלים לי על התחת.

כעבור שלוש וחצי שעות של הרמת משקולות מוחית, רוב הסטודנטים יצאו מהמבחן בעודם פולטים מילות ביאוס יצירתיות, אני הייתי בבאסה מסיבה אחרת לגמרי. אהבתי את שנת הלימודים הזו, היה לי קשה בהתחלה, אבל אחרי שהמבוכה שלי התקלפה הרגשתי שאני פורחת. מצאתי אתגר בכל החישובים נטולי התועלת, מצאתי אתגר להתחבר לאנשים נוקשים למראה.

השאלה שהכי מטרידה אותי כעת היא: "מה עכשיו?". ההרשמה ללימודים היא גם ככה בעוד כמה חודשים, אז עד שאגיע להחלטה, אני מתכוונת להשתדל לדלל את ה- To do list להלן:

      לשלוח בדואר אקספרס את כל הבגדים שלי לאחוזת ראשונים ואי לכך לעשות שופינג בהקדם.

       להוציא רשיון, מה שכולל לימודי תיאוריה ונהיגה (איך זה כשאני מבקשת המלצה למורה, תמיד אנשים אומרים לי "אֵהה... שלי לא היה משהו").

       להירשם לבריכה (יש למישהו מושג איפה אפשר להשיג את הבגד ים הזה?).

       להתנדב למקום עם ילדים ו/או בעלי חיים.

      לעשות משהו עם הייצור הדבלולי שיושב לי על הראש שנקרא שיער.

      לקצץ את המשרה הנוכחית לחצי ולחפש משרה  נוספת עם שעות גמישות (אין בזה הרבה היגיון, אני פשוט מרגישה צורך רציני בגיוון).

      להצטרף לחוג/סדנה וליצור כאילו אין מחר.

      לגדל דימוי עצמי חיובי, אומנם הוא זקוק לתחזוקה שוטפת, אבל שמעתי שהוא מבריח מטרידים שונים ומשונים.

      להירשם לטיולים למטיבי לכת, לנשום קצת אוויר רווי פרחים.

      להשלים את כל הספרים שלא קראתי ואת כל הסרטים שלא ראיתי.

יש עוד, אך כרגע אני מסוגלת להתמקד רק בריח של הפסטה עם הפטריות שעשיתי...

המשך שבוע מלא בעשייה נעימה וטעימה (:

זוכרים שאני צריכה לבחור אם ללכת בעקבות הלב או ללכת בעקבות המרשרשים?. ראיתי סרט שהגיבור המסוקס שם אמר: "אם לא תפעל מתוך בחירה, סופך שתבחר מתוך הכרח" (If you don't make a choice, the choice makes you), מה שאומר שאני צריכה לכנס את עצמי לאסיפה ולקבל החלטה בהקדם.

אני עוד  מעט סוגרת שנת לימודים, כל השנה הזו הייתי צמודה לכמה אנשים שהם שונים לחלוטין מרוב האנשים שהכרתי בחיי, אין לי מושג מה היה מקור המשיכה בינינו, הם מוחצנים, עם טונות של ביטחון עצמי ומפרגנים על כלום. הם מושכים אותי לכיוון הכי חיובי שאפשר. ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי יכול להיות שאני עומדת להחליט ללמוד איתם עוד ארבע שנים, רק בגלל שכיף לי להיות איתם ולא בגלל שהמקצוע מעניין אותי.  

השבוע גיליתי את נפלאות הטופו. תמיד כשאני בחנות טבע יש לי הרגשה שבעוד שנייה המוכר עומד להשליך אותי מהחנות בגין שוטטות יתר. ובכל זאת, אני חייבת לאכול בריא יותר, אכלתי כל כך הרבה שטויות לאחרונה שאני כבר מרגישה כמו פיניאטה.

כבר הרבה זמן שהפלייליסט שלי לא כולל שירי מטאל עצבניים ו/או קורעי לב, הוא מפוצפץ בשירים קופצניים בעלי פואנטה לא ברורה. כל עוד שיר לא מעורר בי מחשבות כגון: "היי! בואי נרד על שייק ציאניד!" הוא מתקבל בברכה.

לסיום, שיר דבילי אך גורם לקפצוצים מרובים

שיהיה לכם שבוע כיפי ונטול צ'אפחות מפטישי עצמאות

סוף סוף המבחן הגדול "light" מאחוריי (המבחן הגדול עוד לפניי). כשהבוחן נכנס יכולתי לשמוע את נקישות הביצים של הבחור שישב מאחוריי ואילו אני מצצתי לי מים באדישות (אצלי הלחץ הופיע בערב לפני, בו הפכתי לשואב ידני של עוגיות פסח). לאט לאט דפי הטיוטה שלי גדשו את השולחן וראו זה פלא, האנשים מאחוריי בקושי מילאו דף טיוטה אחד. כן, נשמה טובה שכמותי... העמדתי את דף התשובות שלי בגאון והם העתיקו להנאתם, בעוד זו שישבה לידי הסתירה את דף התשובות שלה כאילו היא פיצחה את סוד האטום.

המבחן הזה פשוט גרס לי את כל הנאות החיים, לא עשיתי שום דבר מעניין בפסח, אני יבשה יותר מצימוק ששחה עשרים בריכות.

פתאום נהיה לי מוזר שהערב שלי לא מלא בחישובי ריבית, הצמדה ופחת, אז קפצתי אחרי העבודה לחנות טבע ובישלתי במשך שעה וחצי. אני נהנית לבשל, זה הדבר הכי קרוב ליצירה שיוצא לי לעשות בתקופה האחרונה. אולי זו הסיבה שאני נדבקת לזה כל כך.

מה שעוד יצא לי לעשות בתקופה האחרונה הוא לשים לב לכל מיני מצבים בהם אני נכנסת ל- float mode(שאני מתחילה לרחף בעברית צחה), הם לא רבים, אבל בכל זאת יש רגעים שאני פשוט מחליטה לא להיות שם, עוד משהו שאני צריכה לעבוד עליו...

אם אנשים לא נדחפים לחיים שלי בכוח (מה שכמה אנשים עשו השנה וטוב שכך) הסיכוי הוא שהם יישארו אי שם מאחור, פשוט כי התרגלתי לחיות בתחושת דחייה, התרגלתי להיות לבד, לעשות הכל לבד, מבלי חום ועידוד, כי ככה, ככה גדלתי. ופתאום, מסיבה לא ברורה שהיא, שמתי לב שרוב האנשים שהתחברתי להם מאוד אימהיים כלפיי, מה זה אימהיים? אמא שלי אפילו לא מתנהגת אלי ככה. הם כל כך נחמדים שאני נדהמת מאיפה זה מגיע.

לפוסט אין שום קשר ליום השואה, מצטערת...

שיהיה לכם המשך שבוע מקסים ונוטף חום